נבחרת ישראל הפסידה 4:1 לספרד. בסך הכל, התוצאה משקפת את פערי האיכות בין שתי הנבחרות, אבל מאכזבת בעיקר בגלל התזמון והרכות בה נכבשו השערים, שמשאירים טעם מאוד לא טוב. השני היה אכזרי במיוחד מבחינת הרכות ויותר מכל, ההשפעה הפסיכולוגית על הכחולים-לבנים.
אפשר להפסיד לספרד, אין ספק שהיא הרבה יותר טובה בכמה דרגות. בעידן הנוכחי היא תהיה תמיד עדיפה משמעותית על ישראל, כשמשחקים נגד הקבוצה הכי טובה בבית ומפסידים כמו הרבה נבחרות אחרות, אין יותר מדי מקום לטענות. הם יכולים לייצר שלוש נבחרות מהשחקנים שלא זומנו לסגל של ז'ולאן לופטגי וכולן יגיעו למונדיאל.
בכל זאת יש תחושה קלה של החמצה. אלישע לוי העמיד נבחרת טובה שהגיעה למצבים וניסתה לשחק בכלים שיש לה, לרוע המזל היא לא ניצלה את ההזדמנויות ונענשה בצד השני. הגישה של השחקנים בכחול ולבן הייתה טובה וכשיצאו קדימה אילצו את דה חאה לקחת כדור מצוין של ליאור רפאלוב, וגם לערן זהבי היו הזדמנויות טובות לכבוש. זה מה שהם יכולים והם נתנו את המקסימום.
מי שעמד במוקד הביקורות הוא אופיר מרציאנו, אבל לא הייתי מפיל עליו את תיק ההפסד. הוא אמנם לא סיפק את הסחורה ואין ספק שהיה לו משחק לא טוב, אבל אין סיבה לתלות אותו. היכולת שלו לא נותנת נקודות זכות לאחרים שלא עמדו בשער, ולא מבטיח שאם מישהו אחר היה עומד לא היה סופג את אותם השערים.
בשלושה מארבעת השערים שנכבשו, הכדורים עברו בין הרגליים של השחקנים, איחרנו בצעד בכל מהלך. השער השני היה מאוד משמעותי שנבע מטעות של מרציאנו, גם השער הראשון היה יכול להימנע עם מעט יותר מזל מצידו. בשער של דייגו קוסטה הוא היסס, אבל בכל מקרה הוא נשאר חופשי בגלל השמירה האיזורית.
ומה הלאה? השגת המקום השלישי בבית בהחלט יהיה ריאלי. אלבניה נבחרת חזקה והיא טובה מישראל, אבל הניצחון בחוץ נותן נקודת זינוק מעולה. המשחק הקרוב מולם שייערך ביוני הוא משחק המפתח, אם הוא ייגמר אפילו בתיקו, זאת תהיה הצלחה.
