עשר המכות של הכדורגל הישראלי

"עשר המכות של הכדורגל הישראלי. היש דבר ברור יותר?", חשבנו לעצמנו, כשהתחלנו לעבוד על פרויקט הפסח של mako ספורט. אלא שמהר מאוד החלו המריבות, שלא לומר התכתשות רבתי - במייל ובמחוצה לו. הצהובים לא רצו לראות ברשימה אף נציג צהוב. האדומים, מצידם, פיללו לרשימה צהובה לחלוטין. וכולם כמובן עשו הכול כדי שזו לא תישמע כמו עוד רשימה צפויה, בנאלית ומתבכיינת על הכדורגל שלנו, כמו זו שאפשר למצוא במחוזותינו כמעט כל בוקר ותחת כל אתר רענן. לבסוף נפלה ההחלטה.

הרשימה שלפניכם לא מייצגת דבר, פרט לדעתם של כותביה, אנשי דסק הספורט ב-mako. איש איש והצבע שמאחוריו, איש איש ותסכוליו הספורטיביים הפרטיים. אז אם עדיין לא התייאשתם, הרי לכם מיטב הצרות של הכדורגל המקומי, לתפארת מדינת ישראל.

10. אייל לחמן

תתפלאו, אבל לחמן לא כאן בגלל המשחק הברוטאלי והאופי האלים. כלומר גם בגלל זה, אבל זו לא הסיבה המרכזית. אייל לחמן זוכה לכבוד המפוקפק להיות ברשימה הזו בגלל שהוא, יותר מכל מאמן אחר, מסמל את הרפיסות של התקשורת שלנו, ויותר מכך של יושבי הראש. 

כי יש מאמנים - ולחמן בראשם – שלא משנה כמה הם ייכשלו, הם לעולם יקבלו עוד קבוצה בליגת העל, בעוד מאמנים ראויים יותר שאינם פוליטיקאים יושבים בבית. וזה קורה כיוון שהם עסוקים רוב הזמן בטלפונים וארוחות צהריים עם עסקנים ובפיתוח קשרים חברתיים עם כתבי חצר למיניהם.

אם אביעד פוהורילס – עוד פרה קדושה שהגיע הזמן לשחוט – מפרסם במעריב ראיון עם לחמן, האיש שמרביץ לשחקנים (והעדויות הן ממקור ראשון), תחת הכותרת "אני מרחיק את הילדים שלי מהכדורגל הישראלי", אז מה הפלא שגם בעונה הבאה יימצא היו"ר שייתן למאמן החלש והכושל הזה לאמן בליגה הבכירה? בקיצור, אייל לחמן נמצא ברשימה הזאת כי הוא אחד מבכירי תלמידיו של אברם גרנט, אם לא המצטיין שבהם. (מוטי דה פיצ'וטו)

9. שגיא כהן

לכאורה, שגיא כהן הוא אולי ההבטחה הכי גדולה לפרשן טוב שהייתה לנו פה אי פעם. הוא רהוט, הוא קולח, הוא משכיל, והוא בהחלט היה מסוגל ליצור פה סוף סוף מודל של פרשן אובייקטיבי, נטול פניות ולא מתלהם. אלא שההבטחה הזו הוחמצה משל הייתה בצק שמרים עסיסי. במקום להבין שכדורגל הוא לפעמים באמת בסך הכל שפיץ ונעל, כהן מתעקש להיכנס לשחקנים מתחת לרגליים, לחפור מתחת לדשא, ולהוציא משם בכוח תובנות מרחיקות לכת על תוכנית המשחק הגאונית של המאמן.

אם זה תלוי בכהן, כל גליץ' מקרי של וידיץ' הוא הברקה של פרגוסון, וכל דאבל פאס פשוט של אטו ומסי הוא מהלך מתוכנן שעובדים עליו עוד ממחנה האימונים מלפני שנתיים. הגישה הזו טובה מאוד לערוץ המשדר, שיודע כי גם 0-0 משמים בין קייבו למילאן יזכה בכל מקרה לסופרלטיבים אינסופיים על איכויות טקטיות שלא נראו פה כבר שנים. אלא שלצופה הממוצע ברור כי כל קשר בין הברברת האינסופית למתרחש על המגרש הוא בדרך כלל מקרי בהחלט. (אביב אברמוביץ')

8. משכורות השחקנים

אין תקופה טובה יותר להחזיר את רף המשכורות בכדורגל הישראלי לשפיות מאשר זו. המיתון במשק, התנפצות חלום המונדיאל בדרא"פ, אפילו ההצלחה היחסית של הליגיונרים. כל הנסיבות זועקות לנו: חזרו לשפיות. שלחו את בניכם המובחרים לארצות הנכר העשירות ולנותרים שלמו לפי מידת ההיגיון וההוגנות.

בליגה חלשה כל כך, בה ארבע קבוצות מנסות להעניק את האליפות אחת לשנייה (ונכשלות אף בכך), נטולת חלוץ ישראלי אחד שמסוגל לכבוש 15 שערים בעונה (ומול אילו הגנות?), בה הקהל מצביע ברגליים (ובטוקבקים, ובכל דרך אפשרית), אין סיבה להפוך מישהו למיליונר. כמעט מזעזע לחשוב על אותם שחקנים, שמשכורתם החודשית יכולה להכיל בקלות את ההכנסה השנתית של כמה וכמה משפחות ממוצעות בישראל, אשר אפילו מקום בסגל הנבחרת הכושלת שלנו לא נמצא עבורם.

הדרך היחידה בה הכסף הגדול יוכל להעלות את רמת הכדורגל שלנו היא אם הוא יושקע במקומות הנכונים: מתקנים, מחלקות נוער, אקדמיות. חוץ מזה, רק חשבו עד כמה תגדל מידת סלחנותכם לחולשת השחקנים המקומיים אם תדעו שהם לא מרוויחים הרבה יותר מכם. (גיא שיצר)

7. אבי נמני

איך אפשר להתחיל להסביר את התופעה שנקראת אבי נמני? אולי חבריי המכביסטים לדסק יוכלו, אני בהחלט לא מתיימר לעשות זאת. עובדה אחת ברורה לכל זוג עיניים אובייקטיבי: האיש הורס את מכבי תל אביב, המועדון הגדול בישראל, בשיטתיות ובעקביות ראויה לציון, כבר שנים רבות. בוודאי שלא בכוונה, ברור שמבלי להבין זאת, אך האגדה של מספר 8 בצהוב כבר מזמן קברה תחתיה את הקבוצה.

 נמני ממשיך לעשות זאת גם אחרי שהחולצה נתלתה לנצח, כמתווה מדיניות, כמוביל העדר. אלא שהצאן הזה מובל לבית המטבחיים, גם העונה וגם, כך נראה, בשנים הקרובות. הכדורגל הישראלי כולו סובל כשהקבוצה החשובה ביותר שלו יורדת מנכסיה ובכלל, איפה עוד נשמע על אינדיבידואל שעומד מעל מועדון פאר? אל תטרחו לחפש דוגמאות נוספות. כדי שמכבי תחזור להיות מכבי, נמני חייב להתנתק ממנה. עד אז, היא תמשיך להיות הילדה הכי עצובה בגן. (גיא שיצר)

6. גינצבורג ונוימן 

מה לא נכתב על דסק הספורט של הערוץ הראשון. משה ("לילה טוב ונוחו על משכבכם בשלום") גרטל, זוהיר ("איזו בעיטה של הכדורידן המצרי!") בהלול, ורבים וטובים אחרים שנדמה שמלווים אותנו משחר הבריאה. אלא שיש צמד חמד אחד שנדמה שאיכשהו מצליח לחמוק שוב ושוב מחצי הביקורת: בוני גינצבורג ודני נוימן.

בואו נשים את הדברים על השולחן: גינצבורג הוא לא מגיש, ונוימן הוא לא פרשן. קצרה היריעה מלהכיל את כל הדוגמאות, אבל מגיש טלוויזיה ששואל את שחקן הפועל חולון, בראיין טולברט, שניות אחרי סל הניצחון המטורף בגמר הגביע: "אז אתה מתרגש?", פשוט לא ראוי לזמן המסך שהוא מקבל. 

 על נוימן, נביא הבדיעבד הקלאסי, שאחרי דקה של משחק יכול לתת ניתוח מדויק על יכולת שתי הקבוצות, אין אפילו מה להרחיב את הדיבור. אני עדיין מחכה ליום בו ישדר משחק אחד בלי לסתור את עצמו באופן קבוע פעם בשלוש דקות. או איך אמר פעם נוימן בעצמו - "עדיף סנטימטר מזל מקילו שכל". (אביב אברמוביץ')

5. המתקנים

הייתי מתחיל עם האצטדיון הלאומי, ביתה של הנבחרת הכושלת וההתאחדות המכשילה שלנו, אבל האמת היא שלא שווה לבזבז עליו יותר מדי מילים יקרות. כל מי שביקר ברמת גן מכיר את החוויה המפוקפקת והמדכאת, כשאין כמעט דבר המצביע על כך שאתה אכן צופה במשחק כדורגל. בשלוש מלים: להרוס, להרוס, להרוס. רוצים עוד מילה? למחוק.

ולגבי כל היתר, ואני מתכוון לכל היתר, החל מבלומפילד וטדי הבולטים באיכותם (ועדיין לא מתקרבים לסטנדרטים המתבקשים באירופה) ועד לשדות המרעה הקרויים "מגרשי אימונים", שעליהם גם אמור לגדול דור העתיד של כדורגלני ארצנו – המתקנים הם המכה האמיתית של הכדורגל הישראלי.

ועצובה מכל היא העובדה שגם האצטדיונים החדשים שנבנים בימים אלה ממש בנתניה (הבנייה הופסקה באמצע והסאגה תיגרר, כך נראה, עוד כמה שנים טובות) ובפתח תקווה, תוכננו בסטנדרטים מיושנים ויציעו חוויית צפייה מוגבלת ואווירה לא ביתית בעליל. רוצים לראות כדורגל כמו בני אדם? תתחילו עם כרטיס טיסה. (גיא שיצר)

4. הזרים

ליגות נמוכות יותר מליגת העל (ולא משנה אם בכדורגל או בכדורסל) לא זוכות לסיקור נרחב, שלא לדבר על ליגות של נוער ונערים. כפועל יוצא מכך, סקאוטים של קבוצות ישראליות בקושי טורחים להציץ אצלם בתקווה לגלות או חלילה לטפח את הבניון הבא. סיבוב באירופה עם ג'ל א-לה דודו דהאן נשמע להם יותר אטרקטיבי. התוצאה המתקבלת היא יבוא של לא יותר מתיירים זרים ומשועממים.

חבר סיפר לי שבאחת היציאות שלו לנמל תל אביב, הוא וחבריו פגשו בבחור כהה עור ורחב כתפיים שביקש מהם עזרה והכוונה למכוניתו. במהלך שיחת היכרות קצרה, שמטרתה הייתה בעיקר להקהות את אדי האלכוהול שיצאו לבחור מהפה, הוא התלונן שעליו לקום מוקדם בבוקר שלמחרת בכדי להגיע ל-"ורי אימפורטנט טריינינג". 

 עוד סיפר כי לדעתו הישראליות הן הנשים היפות בעולם. אז הבין החבר שלי שכנראה מדובר בכדורגלן זר. מטרים ספורים לאחר מכן הוא גילה את שמו של הכוכב, שהתברר כקשרה של קבוצה ישראלית בכירה מאוד. עכשיו רק תארו לכם נער ישראלי בן 17 שמשחק בתפקיד זהה מקבל את ההזדמנות באותו אימון בוקר. נשמע כל-כך גרוע? (מתי שופן)

3. דרור קשטן

יכול להיות שאם היינו עושים את הרשימה ההפוכה, ומציינים את 10 הדברים הטובים שעוד נותרו בכדורגל שלנו, דרור קשטן היה זוכה למקום של כבוד בשל התעקשותו הבלתי מתפשרת על משמעת והיותו אחרון המאמנים הבכירים שלא מתרפס בפני בעלי המאה.

אלא שמאז מונה המאמן הישראלי המעוטר בכל הזמנים לתפקיד המאמן הלאומי זה פשוט לא זה. בהיעדר סגל ברור, האנכרוניזם המשמעתי המבורך הפך לסדרה של גחמות שמבוססות על מטען אישי, והשיקול המקצועי הפך לא רלוונטי. 

יתרה מכך, ההרגשה המתקבלת מקביעת הסגלים וההרכבים של קשטן היא שהוא החליט לעשות מעין דווקא ולנסות לנצח לא רק את היריבות בבית אלא גם את הפרשנים והעיתונאים. וכך קרה שישראל עלתה למשחק הכי חשוב בקמפיין עם איתי שכטר, כשיניב קטן צופה מהבית וברק יצחקי מהספסל.

ויכולנו גם לסכם במשפט: "גזל ומשומר בסגל נבחרת ישראל ליוון". ישר מהמקורות, לא נגענו. (מוטי דה פיצ'וטו)

2. הלוזוניה

בכל ארגון ישנם מנהלים שעומדים בראש הפירמידה ומתוקף תפקידם מקרינים על הכפופים אליהם. בישראל, בראש הארגון שתפקידו לנהל את ענף הספורט הכי פופולארי, עומד אדם בשם אבי לוזון. אבי שלנו לא מאמין בדוגמה אישית, ובכלל – לא מאמין באישיות. אבי לא מכבד מתחרים – אבי מוצא אותם מצחיקים. אבי, אגב, גם לא מאמין בניהול הוגן ואובייקטיבי. הוא מעדיף אחים ודודנים לצידו, פשוט משום שכידוע דם סמיך מיין. במיוחד מהיין הזול הזה שמחלקים באופ"א לחברי הוועד האירופי.

בשורה התחתונה, אם הבוס בכבודו מרשה לעצמו לצעוק ולגעור בפומבי על אלו האחראים על ניקיון הכפיים, למה שזה לא יהפוך לנורמה? אם משפחת לוזון כולה תומכת בפומבי בקבוצה אחת ויחידה, למרות בעיית אתיקה חמורה יותר מהאקוסטיקה באצטדיון הלאומי, למה שתהיה מחויבות מהשחקנים על הדשא? אם תרבות הניהול שמגיעה מלמעלה מטילה צל שחור, וולגארי וצעקני, אין שום סיבה שהעבודה למטה תעשה בצורה רצינית, שלא לדבר על מהנה, יעילה ואיכותית. (מתי שופן)

1. שלמה שרף

שלמה שרף כבר מזמן חצה בעיניי את גבולות בן האנוש. כמו נינט, או להבדיל יוסי בובליל, שרף הוא כבר מזמן לא מאמן העבר, הפרשן או סתם תושב כפר סבא שהיה. שרף הוא אייקון - תרבותי, ספורטיבי, אבל מעל הכול ישראלי.

הכדורגל שלנו סובל מהמון חוליים, זה ברור. נחשפנו לזה בכמויות די מסחריות בשבועות האחרונים, עם קמפיין הנבחרת המקרטע מול יוון והסיקור התקשורתי המאסיבי שליווה אותו. בפן המקצועי, עם שרף בתפקיד קשטן, מאוד ייתכן שזה היה נראה אחרת: מאמן התקפי, שדוגל בחופש למגנים, יודע לזהות את השחקנים החמים ולא מתבייש לעשות חילופים כשצריך. אלא שברמת האייקון, מדהים לראות איך שרף מייצג בערך את כל מה שהכדורגל שלנו סובל ממנו.

כפרשן, שרף הוא אינטרסנט מהלך. אחד שכמעט תמיד ינצל את הבמה כדי לפרגן למקורביו ולקטול את מבקריו. כששלמה מצהיר על משהו בשידור, קחו בחשבון שתוך דקות בודדות הוא בדרך כלל יכריז באותה חגיגיות על ההיפך הגמור לגמרי. על תובנות מפתיעות אין מה לדבר, אלא אם כן כך קוראים לצעקות ההתלהבות שלו מכל חצי הזדמנות ("וואי וואי, כמעט היה גול!"). פרשן לאומי? שכונה.

כמאמן, האיש כזכור לא היסס להדיח שוער אל מול המצלמות מיד לאחר משחק הנבחרת. גם את אוגובונה, חלוצה המיתולוגי של הפועל ת"א, דרש שרף "לשים בכלוב ולהחזיר לאפריקה", וכל זה מבלי שאמרנו אף מילה על נערות הליווי שהיו או לא היו אז בחדרו במלון. בקיצור, השליפה מן המותן כדרך חיים. היש דרך טובה מזו לסכם את רשימת עשר המכות בכדורגל שלנו? (אביב אברמוביץ')