בית המשפט העליון של ארה"ב קבע בשבוע האחרון הלכה חדשה ודרמטית שתטה את מאזן הכוחות בפוליטיקה האמריקנית עוד יותר לכיוון הכסף. ברוב דחוק של חמישה מול ארבעה ותוך חילוקי דעות קשים ביטל בית המשפט הגבלה בת עשר שנים על גובה התרומות של אדם בודד למערכות הבחירות של פוליטיקאים. מה שנמדד פעם באלפי דולרים יכול להגיע עכשיו למיליונים.

המתנגדים נחרדו, כמו למשל השופט העליון סטיבן ברייר שאמר בדעת המיעוט "לפני 10 שנים נפתח חריץ בדלת, היום נפרצו כל הסכרים". התומכים רואים בזה מוצא שקוף יותר ובריא יותר מאשר כמה קומבינות יצירתיות שצצו במשך השנים כדי לעקוף את ההגבלות. מה שבטוח – שמות כמו שלדון אדלסון בצד הרפובליקני או חיים סבן בצד הדמוקרטי מקבלים השבוע הרבה יותר חשיבות, הרבה יותר כוח והשפעה – מתוך הנחה שיפתחו את הכיסים כמובן.

שלדון אדלסון (צילום: Ethan Miller, GettyImages IL)
שלדון אדלסון בועידה הרפובליקנית על שמו בלאס וגאס | צילום: Ethan Miller, GettyImages IL
נקודת המוצא של נשיא בית המשפט העליון, ג'ון רוברטס, מעניינית לכשעצמה. הוא זה שכתב את דעת הרוב בערעור בהסתמכו על התיקון הראשון לחוקה. רוברטס אומר שהיכולת של אדם להשפיע במערכת בחירות היא חלק מחופש הביטוי שלו. ולכן, גם הכסף הוא חלק מחופש הביטוי והרצון של הממשלה להגביל את השימוש בו פוגע בחופש הביטוי. אין ספק, הקפיטליזם במלא תפארתו.

"כסף בפוליטיקה נראה דוחה לאנשים מסוימים", כתב נשיא בית המשפט העליון, "אבל הדבר נכון גם להרבה ממה שהתיקון הראשון לחוקה מגן עליו כולל שריפת הדגל, הפגנות בזמן הלוויות או מצעדים של נאו נאצים". השופט המתנגד ברייר טען שמתן ההשפעה למי שעשיר דווקא פוגע בחופש הביטוי של מיעוטי היכולת. פסק הדין הזה עוד יילמד.

פאק, סופר פאק

עד עכשיו יכול כל אדם לתרום עד 5,200 דולר למועמד פוליטי אחד ויחיד (בתקופה של עד שנתיים) ולמפלגה אחת  5,000 דולר בשנתיים וזהו. בא איש עסקים מאלבמה בשם שון מקצ'ן וערער לבית המשפט העליון. "למה אחד בלבד? אני רוצה לתרום להרבה מועמדים", הוא טען. בית המשפט העליון אמר לו "צודק. אותם סכומים, אבל אין הגבלה על מספר המועמדים והמוסדות המפלגתיים". אותו שון יכול לעכשיו לממן עשרות ומאות חברי קונגרס וסנטורים. בסה"כ למפלגה הרפובליקנית שבה הוא תומך זה יכול להגיע למיליונים מכיסו שלו בלבד.

הקלינטונים, חיים סבן וקצב (צילום: Pool, GettyImages IL)
הקלינטונים יחד עם חיים סבן וזיכרון מביש מההיסטוריה הישראלית | צילום: Pool, GettyImages IL
כן, חובבי "בית הקלפים" שוב רואים את המציאות עולה על כל סדרה. מישהו מושך בחוטים עם המיליארדים והנשיא וכל מי שמסביבו הם רק שחקנים בהצגה הגדולה של הכסף. האמת היא שהשיטה גם ככה לא הייתה משהו. ההגבלה על תרומות של אלפי דולרים בודדים יצרה כמה פטנטים ייחודים, שאיכשהו עקפו את ההגבלות בלי להיפטר מהסירחון. כאלה הן למשל ה- SUPER PACS. PAC הם ראשי תיבות של "ועדה לפעולה פוליטית". למשל ה-PAC באייפאק הוא כזה. לוועדות האלה כללים ורגולציה משלהן. ה-SUPER PACS  נועדו לגייס כספים ללא הגבלה לשם מטרות פוליטיות אבל מבלי להעביר את הכסף ישירות למועמד. זאת אומרת, אפשר להוציא מיליונים על תשדירי בחירות, אירועים ופרויקטים שיעזרו ישירות למועמד, רק שהכסף לא אצלו בחשבון.

אז מה המשמעות הגדולה של פסיקת בית המשפט העליון? הכוח עובד לאנשים הפרטיים. שלדון אדלסון. חיים סבן. הם לא צריכים עוד את הקומבינה של ה-SUPER PACS. הזכרנו כאן בשבוע שעבר את מה שכונה ה"פריימריז של שלדון" בלאס וגאס. המועמדים הרפובליקניים הפוטנציאליים באו להציג את משנתם. אבל עכשיו שלדון לא צריך לבחור.

הוא יכול לתרום לכ-ו-ל-ם. בבחירות 2012 הוא תרם 100 מיליון דולר. ב-2016 זה יהיה כנראה הרבה יותר.

הילרי קלינטון, מועמדת אפשרית לנשיאות, תקפה השבוע את החלטת בית המשפט העליון. "בקצב הזה של בית המשפט, יהיו רק שלושה-ארבעה אנשים באמריקה שיממנו את מערכת הבחירות", היא אמרה. לפחות אחד מהם היא מכירה היטב. הישראלי חיים סבן הוא אחד התורמים הגדולים של המפלגה הדמוקרטית. סבן מקורב מאוד לבני הזוג קלינטון ועל פי כל ההערכות יעמוד לצידה של הילרי אם תרוץ בבחירות הבאות. סבן עצמו אמר שההחלטה "מטורפת" בראיון ל"הוליווד ריפורטר". גם צמרת המפלגה הדמוקרטית מתנגדת לפסיקה, אבל התנגדות לחוד ומציאות לחוד. גם הדמוקרטים פתחו במרוץ לשכנע תורמים בודדים לתרום יותר.