מנהרה ושלום

עוד הרבה ידובר על איך ארה"ב איבדה את השפעתה במזרח התיכון בשנים האחרונות. שורה של טעויות הרחיקו אותה ממצרים, מישראל ומהיכולת להשפיע על הפלסטינים. עכשיו, כאשר שר החוץ ג'ון קרי מסתובב בהיסטריה בניסיון להשיג הפסקת אש הוא משלם את המחיר. לפני שנכנס לפגישתו עם ראש הממשלה נתניהו השבוע, הציג בפניו נתניהו חלקי טילים ונתונים על מתקפות חמאס. יש דבר אחד שלא צריך להסביר לג'ון קרי – מה זה מנהרות לחימה. מלחמת וייטנאם הסתיימה לפני כ-40 שנה אבל ג'ון קרי הוא אחד מבוגריה. יש עדיין דור אמריקני שזוכר את המלחמה הזו היטב וקרי היה שם במדים. 

אבל יותר מכל השאיר רושם הביקור במנהרות קו-צ'י. צריך לראות כדי להאמין ולשמוע כדי להבין שלאמריקנים לא היה שם סיכוי. קו-צ'י נמצאת כ-20 קילומטרים מסייגון. היום חלק מהקומפלקס הפך לאתר תיירות שבו מבקרים אמריקנים ואחרים ועושים פוזות למצלמה.    

את השטח כולו מילאו במלכודות פרימיטיביות עם דוקרני במבוק מחודדים. כשהאמריקנים ניסו להסתער רגלית ירו עליהם מתוך חרכים במעבה האדמה. האמריקנים לא ידעו מהיכן באה האש ולעיתים ירו אחד על השני.

סיפור קו-צ'י כבר שייך לאתוס הווייטנאמי של מלחמת החלשים מול החזקים. בשביל האמריקנים זה היה סיוט ותסכול מתמשך. בשלב מסוים, ביחד עם כוחות אוסטרלים, גובשה יחידת לוחמים מתנדבים שכונתה "עכברי המנהרות". הם היו מצוידים רק באקדח, סכין, חבל ופנס. ההצלחות היו קטנות. בשלב מסוים האמריקנים הכריזו מתקפה של 30,000 חיילים על האזור וכשגם זה לא הועיל שלחו את מפציצי ה- B-52 שהתפנו מההפצצות בקמבודיה להשטיח את קו-צ'י. הנזק היה גדול, אבל כפי שאפשר לראות גם היום, התשתית נשארה במקומה.

האם ביום מן הימים ייפתח גם מוזיאון המנהרות של עזה?