השנה הזאת הייתה צריכה להיות השנה המאושרת של שני ישר ואמיר חורי. האהבה שלהם נגדעה לפני יותר מחודשיים כאשר רס"ב חורי נרצח כשהסתער על מחבל בפיגוע בבני ברק. אתמול שני סיפרה אצל "גלית ואילנית" על החום והאהבה שהיא מקבלת מהציבור הישראלי שלא שוכח את המעשה ההרואי שלו.

הפיגוע תפס את שני בדרך לאכול גלידה עם חברה שלה. "פתאום התקבל דיווח על פיגוע באזור רמת גן-בני ברק. באותו רגע התקשרתי לאמיר. יש לנו סיכום שאם קורה משהו באזור שלו אני מתקשרת, הוא אומר לי שהכל בסדר וזהו. הוא לא ענה לטלפון, הוא היה מנותק. התקשרתי לחברים שלו ואמרו לי 'תקשיבי שני הוא פצוע קשה, סעי לבלינסון'. באותו הרגע הבנתי שאין מצב. בפעם הקודמת שהוא היה פצוע, הם נתנו לי לדבר איתו והוא אמר לי 'אני בסדר תבואי'. רציתי להאמין שהוא רק פצוע באמת ושהוא לא יכול לדבר. איך שנכנסתי לבלינסון ראיתי את כל הפנים של כולם והחיבוק הזה של 'אני מצטער' – לא היה צריך להגיד יותר מדי. פשוט הבנתי ומאותו רגע ירד מסך שחור, נהיה לי בלקאאוט מאותם רגעים. צרחתי את חיי. אני נזכרת באותו יום ומתכווצת, זה היה הרגע הכי קשה בחיים שלי", שיתפה.

איזה תוכניות היו לכם לעתיד?
"רצינו להתחתן השנה, אפילו היה לנו תאריך שתכננו לעצמנו. רצינו משפחה, ילדים. אחרי שבע שנים זה כבר לא הפתעה, זה היה על השולחן. כל הסובבים שלנו ידעו את זה. תמיד כשהיה קורה משהו באזור שלו הייתי חוששת ודואגת אבל אמרתי לו 'אתה רגיל להיפצע ולקום. אתה גיבור לא באמת יקרה לך משהו'. בתוך תוכי לא רציתי להאמין שיקרה לו משהו. לא הפתיע אותי שהוא דהר ראשון לכיוון המחבל. אני גם שמעתי אותו בשיחה לפני שהוא מקבל את הקריאה שיש מחבל שמשתולל עם נשק. הוא פשוט צעק שהוא בדרך לשם ואחרי דקה הפיגוע קרה. השיחה פשוט נקטעה. זה מחזק אותי לדעת שמבינים איזה מעשה אצילי הוא עשה, לרוץ לתוך האש בידיעה שיש לך מחבל מול העיניים ועדיין להמשיך. עוטפים אותי ואומרים לי את זכית להיות עם גיבור".

אין הרבה זוגות מעורבים במדינה שלנו, יש קושי לחברה לקבל יהודייה וערבי ביחד או להפך.

"זה משהו שאני מכירה, אני חיה פה. לא בחרנו להתייחס לזה, זה לא הפריע לנו. המשפחה שלי קיבלה אותו והמשפחה שלו קיבלה אותי. הוא היה בן בית ולא הרגשנו את השוני הזה. הוא חגג איתי את כל החגים היהודיים שלי ואני חגגתי עם המשפחה שלו את חג המולד. לא הרגשתי זרה בנוף או מנטליות שונה".

פעם ראשונה שנותנים שם לרחוב על שמו של מישהו שהוא לא יהודי בבני ברק. זאת טרגדיה שיצרה אחדות.

"זה מרגש, אני מגיעה די הרבה פעמים לאזור של הפיגוע. כשאני מגיעה לשם להדליק נר, ישר אני רואה שיורדים אלי כל השכנים משם ומתחילים לחבק אותי ולהתקהל. בשנייה נהיה שם המון. אני מקבלת את המילים היפות האלה וזה כל כך מרגש אותי. זאת הסיבה שאני כל פעם מגיעה לשם כדי לראות כמה הם מעריכים את מה שהוא עשה. פגשתי את התינוק שהוא הציל וזה היה מרגש, לא יכולתי להתנתק מהילד. זה לא מחליף את האובדן אבל זה מחזק. בסוף אני חוזרת הביתה ומסתכלת על התמונות, הבגדים שלו ואומרת לעצמי 'הוא לא פה. את צריכה למצוא את עצמך מחדש'. הוא חסר לי בשגרה, לא ברגעים המיוחדים. אמיר ואני חיינו את השגרה. אין באמצע היום עם מי לדבר על מה שעברת. בא לי להתקשר אליו ולספר לו מה אני עוברת כבר חודשיים. היה מרוץ, רחוב על שמו, שיר לזכרו שמבצע ארכדי דוכין - הוא לא היה מאמין לכל מה שקורה פה".