קשה לדמיין איך אמא מסוגלת להפוך את בתה בת ה-15 לזונה ולסרסר בה. עוד יותר קשה להאמין שמקרה כזה קרה, בשנת 2021, ממש מתחת לאף של כל הרשויות. אך לצד הזעזוע והתדהמה מחשיפת האירוע, מתברר שמדובר בתופעה קשה ולא כל כך נדירה בישראל.

"יש בישראל אבות ואמהות שמסרסרים בבנות שלהן. לא מדובר במקרה חד קרן נדיר", מסבירה נעמה גולדברג, מנכ"לית עמותת "לא עומדות מנגד" המסייעת לנשים במעגל הזנות ושעובדת בין השאר עם משרד הרווחה, "זה קורה בסביבות בהן רואים בילדים חפץ שנועד לספק את הצרכים הכספיים שלך, במקום לראות בהם בני אדם עם מחשבות ורצונות".

אז איך זה יכול לקרות? איך אמא יכולה לעשות דבר כזה לבת שלה? לדברי גולדברג, ברוב המקרים האימהות מנוצלות בעצמן. "זה לא מצדיק את המעשים שלהן, אבל כמעט תמיד מדובר בבתים שיש בהם הזנחה, התעללות ואף גילוי עריות. העולם הזה כנראה מוכר לאמא כי היא בעצמה עברה ניצול", היא מתארת, "זה לא מגיע משום מקום, את כנראה לא תקומי יום אחד בבוקר ותחשבי איך ליצור הכנסה נוספת לבית דרך הילדים שלך. צריכה להיות סביבה שבה מקובל להסתכל על ילדים באופן נצלני".

ליזה ניקולאיצ'וק, מנכ"לית עמותת מסל"ן לסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית ואלימות בנגב, פגשה אמא כזו. "הגיעה אלינו אישה לאחר שעברה אונס, ותוך כדי ההיכרות איתה הבנו שהייתה גם פגיעה בילדים שלה", היא מספרת, "היא סרסרה בבן ובבת שלה כדי לשרוד ולקנות לעצמה סמים, ואף אחד לא גילה על זה במשך שנים. הצלחנו לטפל בבת שלה והיום היא בעצמה אמא, אבל הבן שלה הדרדר לסמים ולא הצלחנו לעזור לו".

היא מסכימה כי התנהלותן נובעת לרוב מפוסט טראומה בעקבות פגיעה מינית. "צריך להיות רקע של תקיפה מינית כדי שאישה תגיע למצב של ניתוק כל כך גדול בין ההערכה העצמית לגוף, שייקח ממנה את היכולת להעניק לילדים שלה ביטחון ולא לנצל אותם", היא מסבירה, "זו למעשה תופעה של ניתוק. הניתוק עוזר להן לשרוד את הטראומה מהתקיפה, אבל ההשלכות קשות ויכולות להוביל למקרים כאלה בקצה".

ניצול ילדים לצרכים מיניים היא תופעה רחבה, כשזנות היא רק קצה הקרחון שלה. "יש רצף רע וקשה של הורים שמשתמשים בילדים שלהם לצרכים מיניים, כמו למשל בצילום ילדים לסרטים פורנוגרפיים. קיום יחסי מין תמורת כסף זה רק הקצה", מסבירה אביגיל פרנקל, עובדת סוציאלית ומומחית לטיפול בטראומה מינית. לדבריה, גם אם ההורים לא מסרסרים בהם אקטיבית, לפעמים הם פשוט מעלימים עין. "הרבה פעמים כשהסיפורים מתגלים ההורים לא באמת מופתעים. הם יודעים שקרה משהו ובחרו להתנתק ולהתעלם", היא מתארת.

לדבריה, הנזק לילדות במצב כזה הוא אדיר. "אולי ההורה לא אונס את הילדה טכנית, אבל הוא למעשה הפוגע. זה חותר תחת הדברים הכי בסיסיים שילדים מפתחים באופן טבעי ופוגע באפשרות שלהם לסמוך על ההורים", היא מתארת, "זה פוגע בתחושת המוגנות שלהם, שיש להם לאן לחזור כשקשה. בעקבות כך הם מתבגרים עם סימפטומים שונים ובניהם דיכאונות, הפרעות, התמכרויות ואובדנות".

אחד הדברים הקשים ביותר בסיטואציה הזו, היא שהיא לא נגמרת. "באונס למשל, לרוב מדובר בדבר מפתיע שקורה באופן חד פעמי וגם אם ההורים לא מתגייסים כדי לתמוך, הפרט מצליח לגייס כוחות בעצמו כדי להתמודד עם האירוע הקשה הזה. באירועים כאלה, מדובר בסיטואציה מתמשכת שמרוקנת מתוכן את כל העוגנים שילד צריך כדי להתפתח", היא מסבירה.

איך אפשר להילחם בתופעה הזו? גולדברג מפנה אצבע מאשימה כלפי מערכת החינוך. "מהניסיון שלנו, אין דבר כזה שילדה מתפקדת כזונה בלילה ותלמידה ביום. איפה מערכת החינוך? איפה האנשים מסביבה?", היא תוהה, "אני מכירה מישהי שכשהייתה בגילה הייתה בזנות, ובבית הספר היא הייתה נרדמת כל הזמן או פורצת בבכי. בהצגת סיום י"ב צחקו עליה שהיא נרדמת בשיעורים אבל אף אחד לא שאל אותה מה קורה איתה. אני קוראת למערכת החינוך לפתוח עיניים". ניקולאיצ'וק מסכימה: "חשוב ששופטים ואנשי מקצוע יבינו שזו אחריות של כולנו, רגע לפני שזה קורה - לעצור ולמנוע. התפקיד שלנו כחברה הוא לא רק להתלהם במקרים צהובים כאלה, אלא להבין למה הם קורים ולטפל בכך מהשורש".