אנחנו לא זוכרות מתי בדיוק זה קרה, כנראה שמתישהו בעשרים השנים האחרונות, אבל איכשהו הצטרפו גם הזרועות הנשיות לאזורים האסורים, המוחלקים, אלה שבל תצוץ עליהם שיערה. אם תסתכלו על זרועות של נשים ברחוב, תתקשו למצוא זרוע שאינה חלקה באופן מודע ומטופל היטב; נשים צעירות בישראל מסירות בהמוניהן את שיער הידיים, וקשה לומר שהן עושות זאת בגלל בעיית שיעור יתר אובייקטיבית או פלומה כהה במיוחד. מתי ולמה זה קרה שוויתרנו גם על החלקה הזו לטובת משטר האימים של השעבוד האסתטי הנשי? ממתי מריטת שיער מהידיים הפכה גם היא לסטנדרט?
לכאורה, הידיים אינן איבר "טעון" מבחינה מגדרית. לא מדובר באיבר אינטימי כמו המפשעה, ולא באזורים שוויתור על הסרת שיער בהם הפך לסמל (נלעג, לעתים) של התרסה, כמו בתי השחי או הרגליים. למה, אם כן, הסרת השיער בידיים הפכה לפופולרית כל כך? למה אין בנמצא מחירון של מכון שעווה או לייזר שתגרע ממנו האופציה להסיר את שיער הזרועות? היינו רוצות שכל פעולה אסתטית שאישה בוחרת לעשותה או לוותר עליה תישאר בחירתה האוטונומית, כמובן, ואין לנו ביקורת כלל – לא על המורטות ולא על המעטות שנמנעות מהסרת שיער הידיים. אבל השאלה חייבת להישאל – איך זה קרה לנו?
עוד בערוץ הנשים:
- טרנד המפשעות החדש: להשאיר מקדימה, להוריד מלמטה
- בחנו את עצמכם: איזו חתונה מתאימה לכם?
- בואו להכיר את האישה שמרימה הכל עם הנרתיק שלה
מחמצון למריטה
על פי סקר שנערך לאחרונה עבור חברת "סינרון מדיקל", 98% מהנשים בגילאי 18-55 בישראל מסירות שיער גוף בשיטה כלשהי. ואכן, ברשימת אזורי הגוף הפופולריים ביותר להסרת שיער נמצאות לצד הרגליים, המפשעות ובתי השחי – גם הזרועות הנשיות שלנו. האם זה תמיד היה ככה? איריס שרביט, קוסמטיקאית רפואית, מנסה לשרטט את האבולוציה של הסרות השיער מהאיברים השונים בגוף הנשי. "הסרת שיער ברגליים ובפנים הייתה פחות או יותר מאז ומעולם. הסרה של שיער בבית השחי הפכה אמנם לנוהג רווח בבריטניה רק ב‑1915, כששמלות הכנף הפכו לאופנתיות וחשפו חלקי גוף אלו, אבל הריטואל הולך אחורה עד למצרים העתיקה, שבה נתפש הגוף החלק משיער כסמל ליופי הנשי, וחולף דרך אירופה שהתוודעה לטכניקות החדשות בתחום זה עם שובם של הצלבנים ממסעותיהם. לגבי שיער הידיים, אני במקצוע 17 שנה, ויכולה להעיד שבעשור האחרון בהחלט יש עלייה בכמות הנשים שמבקשות להסיר שיער מהידיים.
בעבר, נשים היו משאירות את השיער על הידיים ורק מחמצנות אותו, כדי שיבלוט פחות. היום מי שמסירה בוחרת בדרך כלל בשעווה, אבל יש גם נשים רבות שמסירות בטיפולים מתקדמים וארוכי טווח".
בארבע השנים האחרונות, אומרת שרביט, היא מזהה עליה נוספת. "הייתי מייחסת את זה לעובדה שטיפולי לייזר, אינפרא ו-IPL להסרת שיער לצמיתות הפכו לפופולריים יותר, אבל אני לא יכולה לעשות את זה כיוון שרוב הנשים עדיין ממשיכות להשתמש בשעווה כשמדובר בזרועות. זה נובע משיקול כלכלי וגם כיוון שיש נשים שלא מתאימות לטיפולים המתקדמים, מבחינת סוג השערה וצבע העור".
"היד מהווה כרטיס ביקור", אומרת ד"ר סוזי קגן, יועצת פסיכולוגית בכירה, "בגלל שאנחנו חיים במדינה חמה, גם נשים שלובשות לבוש רשמי חושפות את הידיים רוב השנה, ויד נטולת שיער משפרת את הדימוי העצמי של נשים וזה הצורך שמוביל אותן להסיר את השיער. זה לא עניין אופנתי אלא מהותי.
"יש כמובן נשים שלא נכנעות למוסכמה הזו, אבל התפיסה הרווחת היא שהסטנדרט הוא נשים ללא שיער ידיים. העין הציבורית מתרגלת למראה של יד חלקה, ומי שחורגת מהנורמה נתפסת כשונה וצריכה להתנצל, להתחבא או להסביר את הבחירה שלה".
"הסרת שיער אצל נשים אינה תופעה חדשה, והגוף הנשי החלק משיער נראה באמנות הפלסטית כבר במאה ה- 14", אומרת ד"ר מירב אלוש לברון, חוקרת תקשורת ופעילה חברתית ופמיניסטית. "אידיאל הגוף הנשי החלק מוכר לנו מן התרבות הרומית ומוצא ביטוי בשירי אהבה עתיקי יומין. בעידן שלנו הגוף החלק ונטול השיער הוא חלק מצריכת היופי הנשי בתרבות הפופולרית. מדובר כמובן באידיאל שמכתיבה לנו תרבות הרייטינג הסקסיסטית, הפועלת בהתאם לקודים חזותיים מאוד ברורים ביחס לאיך צריכה אישה יפה להיראות על המסך. אנחנו מוכפפות לדימויים חזותיים שמכתיבה לנו האופנה הניאו-ליברלית, ובתוכם נתפסות הזרועות הנשיות החלקות כייצוג נשי מובהק יותר, נקי יותר, המתרחק מרחק רב ככל האפשר מן הגוף הגברי.
"שיער נתפס כלכלוך שיש להסיר, ככתם שפוגע ברצף הנשיות. ברור שזהו שעבוד לתורה חזותית שלמה שיש לה ציווים ומי שחורגת מהם נחשבת למשוגעת, רדיקלית, חוצת קווים ולא נורמטיבית. הדבר העצוב הוא שבשם הזרועות החלקות, המצטרפות לשלל ציווי היופי האחרים, נשים עוד מוצגות כמשוחררות, חופשיות, נעות בביטחון בתוך הפריים, ברחוב ובקניון. אבל למעשה מדובר בחופש מוגבל ומצומצם מאוד, שכן מתחת לעור החלק מסתתר שעבוד גדול לתכתיבים הגמוניים".
רוצה ידיים חלקות כמו של אמא
"אני לא יכולה לקבוע בוודאות אם העלייה בפופולריות של הסרת שיער בידיים היא עלייה במודעות או טרנד, אבל מה שכן - הגילים נעשים יותר ויותר צעירים", מוסיפה שרביט, "אימהות מביאות ילדות בגיל בית ספר יסודי להסיר שיער, מתוך סירוב של הילדה ללכת עם חולצות קצרות. האימהות יודעות שהילדה עומדת בפני לחץ חברתי, ולא רוצות שהביטחון העצמי שלה ייפגע".
אם אכן מדובר בתופעה יחסית חדשה, של העשורים האחרונים, אי אפשר להתפלא שילדות קטנות משתעבדות לה מגיל צעיר יותר משהיה זה בעבר. כשהאימהות שלהן, בנות ה-30-40, היו ילדות – לאמא שלהן היה שיער על הידיים; אבל עכשיו גדלות הבנות הצעירות בבתים בהם לאמא יש ידיים חלקות – והן רוצות גם.
"כשיש לאישה בנות, היא מהווה מודל עבורן", קובעת ד"ר קגן, "ולכן הסרת שיער בידיים היא כבר לא רק מוסכמה חברתית, אלא משפחתית: מגיל מסוים אתן תהפכו מילדות עם שיערות לנשים ללא שיער, בניגוד למה שקורה ביולוגית. חלק מההתבגרות של אישה זה להיות אסתטית יותר, ויש משהו מאוד ילדי או בתולי בבת שעדיין יש לה שיער על הרגליים או הזרועות. לכן, ילדות בגיל העשרה מסירות גם הן את שיער, בניסיון להשתייך לעולם הנשים, וזה פוגש את האימהות בצומת מאוד משמעותי".
עמית, בת 39 ואמא לילדה בת 11, עמדה בצומת הזו – ובחרה בנתיב לא שגרתי. "אני מודה שאין לי המון שיער על הידיים והוא בהיר יחסית, אבל רק כשהבחנתי שגם לילדה שלי יש שיער על הידיים והתחלתי לחשוב מה אענה לה כשהיא תבקש להוריד אותו, הפסקתי להוריד בעצמי כדי לא לתת לה מסר כפול. את הרגליים שלי אני עדיין מגלחת, אבל לפחות בידיים, שאיכשהו נתפסות בעיניי כפחות 'קריטיות' מבחינת טיפוח, אני כבר לא מורידה שיער בכלל.
"לא נוח לי עם זה, אבל אני מתייחסת לזה כמשהו שאני עושה בשבילה - אני לא רוצה לאסור עליה להוריד בזמן שאני מורידה בעצמי, ומצד שני לא רוצה שהיא תשתעבד לזה מגיל צעיר. כרגע היא עוד לא באה אליי בבקשה כזו, אבל אני מנחשת שלא ייקח הרבה זמן עד שזה יקרה, ואני לא רוצה לבלבל אותה".
עמית, בהימנעות הקטנה שלה, עושה מעשה די חתרני במקומותינו. ד"ר אלוש לברון מסבירה כמה זה קשה: "נשים רבות, כולל נשים ביקורתיות ופמיניסטיות, הן עצמן חלק מן התופעה הזו. לא פשוט לצאת כנגד הזרם אלא אם את אייקון כמו מדונה; אז סולחים לך על השיער בבית השחי, שלצד השעבוד הכללי של הגוף לתזונה מינימלית ולספורט תובעני במיוחד בעצמו הופך לגימיק שיווקי יותר מאשר לסמן מהפכני".