האמת היא שבשביל מהפכות – מהפכות של ממש שחורצות סימן בחגורה של האנושות – צריך בטן חזקה וסבלנות ומשמעת. כי מהפכות זה ניג'וס, ואנחנו – אין לנו כוח, חם, ושכר דירה. החיים מנג'סים מספיק. הרבה לפני שהמקרו של הקיום מהדהד את מקרואיותו האבסטרקטית, המיקרו מצמיד לנו את הפרצוף לשלולית השתן, יום יום, כדי שנבין שאין לנו את מה שצריך בשביל לעשות מהפכות. אבל דווקא ברגעים האלה כדאי לעזוב לרגע את המקומי והקטן, להתרומם מעל לשלולית שעשינו, וללכת להציץ במהפכות אחרות.

בכל פעם שאני כבר לא יודעת מה לחשוב על MeToo אני חושבת על המהפכה התודעתית הכי גדולה ומשמעותית שהתרחשה בסמיכות יחסית למציאות שלנו. אישה היא הכושי של העולם, לא? אז בבקשה, נסחט את הדימוי עד הסוף.

הרבה מאוד מים זרמו במיסיסיפי עד שמורגן פרימן נהיה הקול של אלוהים בקולנוע האמריקאי, ואפילו הוא היה צריך קודם להסיע את מיס דייזי ממקום למקום בשביל זה. האמת היא שפרימן הוא דוגמה לא טובה בהקשר של MeToo, אבל חשבו על ביונסה, חשבו על וויל סמית'. לקח יותר ממאה שלמה עד שהמהפכה הצליחה להביא לזה שאדם שחור מתנהל בארצות הברית הלבנה בנינוחות (בערך, ובשביל זה האדם השחור צריך להיות ביונסה, בסדר). התקופה שבין 1865 ל-1877 נקראת "תקופת השיקום" בהיסטוריה האמריקאית, והיא מתייחסת לזמן שאחרי מלחמת האזרחים, כשארצות הברית לא רק ליקקה את הפצעים, אלא גם ניסתה לחשוב בפעם הראשונה: מה עושים עם העבדים המשוחררים האלו? מה לעזאזל עושים עם זה?

לא בטוח שארצות הברית הצטיינה בפתרונות שהציעה, והיא עברה תהליכים ארוכים ומדממים ומזגזגים עם האפרו-אמריקאים; אבל בין אותו עבד משוחרר שלפני יותר ממאה שנה ובין וויל סמית' וביונסה יש קו מחבר. ואם לחזור לשלולית שלנו - יש ויהיה קו מחבר בין הפרשה המשונה והעגומה של ארי שביט ובין העתיד של הבנות שלנו והבנות של הבנות שלנו, וגם הבנים, עשרות שנים קדימה. אבל בשביל זה צריך להחליט, כאן ועכשיו, שעם כל ההצפה המייסרת של MeToo ועם זה שטווח הקשב שלנו קצר מתמיד, אנחנו מוכנים לסבול את הדרך הלא-נוחה הזו ולשאת מבט אל האופק.

מתחילים להתנצל

לגלגול האחרון של פרשת ארי שביט (שהתפוצצה ב-2016 עם עדותה של העיתונאית דניאל ברין על כך ששביט תקף אותה מינית, ושהובילה לפרישתו הזמנית של שביט מהעיתונות) היו שני מהלכים עיקריים. הראשון אירע בסוף השבוע שעבר, כששביט התנצל על מעשיו בראיון לד"ר אורית קמיר ב"הארץ", וסיפר שהתנצל אישית גם בפני אותה מתלוננת.

באותו ראיון כבר-מדובר, שביט התנצל ולקח אחריות מסוימת על המעשים שלו. התנצלות כנה? לא בהכרח. נדמה שמעל הראיון הזה מרחפת ההתענגות הנרקיסיסטית על ההלקאה הפומבית העצמית. על השאלה האם יש בו גם זעם שביט ממהר להשיב שאת הזעם הוא שומר כלפי עצמו: "אני מעריך את אומץ ליבה [של ברין, ל.ו.] ופשוט רוצה לסטור לעצמי על כך שהתנהגותי גרמה לה לחוות את אשר חוותה". תזכרו את זה, תיכף שביט ירצה לסטור גם לאחרות והראיון הזה יקבל טוויסט משגע.

אבל בשלב ההוא, שבו שביט עדיין נתן את הצהרות ה"מיאה קולפה" הנלהבות האלו, צריך היה לומר משהו בזכותו. שביט, גבר מפורסם במעמד מכובד, שמה שנקרא בשם הקוד העיתונאי "מצא עצמו בסיטואציה", עשה מה שלא עשה לפניו אף גבר ישראלי בסיטואציות דומות – התנצל. האם הייתה זו ההתנצלות היפה והמוצלחת ביותר ששמעתי בחיי? לא. אבל אם נלך לראות מה קרה במהפכות אחרות – כמו המאבק האפרו-אמריקאי – ניזכר שהדרך לאופק בהיר יותר עוברת דרך התנצלויות לא מושלמות, לפעמים אפילו גרועות, מהפה לחוץ. מישל אובמה הגיעה ללמוד בקולג' בגלל שמתישהו מישהו בשושלת העבדים שממנה הגיעה הסכים כנראה לקבל התנצלות לא כנה. האם זה היה קורה גם בדרך אחרת? אולי. אבל זו הייתה בהכרח דרך ארוכה יותר, ולאו דווקא טובה יותר.

ב-MeToo רצינו שמישהו מכל שרשרת השמוקים המטרידנים המיוחסים ייקח אחריות ויגיד "טעיתי, סליחה". הנה האחד שעשה את זה. אנחנו משחקים על לוח של סולמות ונחשים, והנה נזרקה הקובייה וקיבלנו סולם; לא נעלה עליו רק בגלל שהוא לא מגיע מספיק גבוה? כדאי להיות יותר פרגמטיות מזה. אסור לנו להפוך את ההתנצלות (המקומית, השלוליתית) הראשונה מאז תחילת MeToo לאיזו חרב אקסקליבר שתקועה בסלע בעודנו מחכות לאחד הנבחר שיגיד את המילים הנכונות בדיוק ויזכה למשוך את החרב.

סקרלט לויקיפדיה (צילום: אורית קמיר)
הדוד תום. אורית קמיר | צילום: אורית קמיר

לפרק את ארי

אלא שאז הגיע המהלך השני של שביט, זה שהגליש אותנו על נחש למשבצת נמוכה, והוא כבר היה מרובב בדרמת הנרקיסיסט המתרסק. לפני יומיים פורסם ב"המקום הכי חם בגיהנום" מכתב של כותבת אנונימית, אותו היא מיענה דווקא אל קמיר, המראיינת של שביט (ומי שמתגלמת בהקשר שלנו, שמחפש עוגנים והסברים במהפכה האפרו-אמריקאית, כדוד תום של הסיפור – הקורבן המשתף פעולה עם התוקף). האנונימית מספרת, בצמידות עובדות מוחלטת לפרסום שלה ב-2013 בעמוד הפייסבוק "אחת מתוך אחת", על תקיפה מינית לכאורה שעברה על ידי שביט בגיל 22, כשהייתה בת הזוג של בתו.

שני דברים חמורים עשתה האנונימית כלפי ארי שביט: היא גנבה לו את הרעם; והיא משכה את השטיח מתחת להתנצלות המשויפת והמדודה היטב שלו. שביט, בתגובה, התראיין ליעל דן בגל"צ ושם צווח ככרוכיה דברים כמו "זו שפיכת דם" ו"זה רצח בדם קר". כדאי להקשיב לראיון הזה; המילים עצמן לא מספיקות, הסאונד פה הכרחי. זו הייתה התרסקות פומבית מרום הדימוי אל עומק האמת.

אני לא אומרת את זה בשמחה לאיד; לאחר הראיון של שביט לקמיר הייתי יותר מנכונה לקפוץ בפרגמטיות לא אופיינית אל השלב הבא בסולם, כאמור. אבל אחרי הראיון ליעל דן, כבר ברור שזה לא יכול לקרות. אבל צריך גם להבין שארי שביט – בניגוד למה שהוא חושב – הוא לא מה שחשוב כאן. איט איז נוט אבאוט הים.

MeToo תקועה כרגע במקום שלא ברור מה הלאה, איפה נמצאת אבן המדרכת עבור הצעד הבא. הרי כבר קראנו לזה בשם; דרשנו תיקון, דרשנו אחריות ובקשת סליחה. זו כבר לא תהיה בקשת הסליחה של ארי שביט, היא לא יכולה להיות, הוא הכתים אותה. אבל תהיה אחת אחרת, מתישהו, בסטנדרט גבוה יותר שייבחן מול הפרשה הזו. וכדאי שנהיה שם כדי לשמוע אותה, כדי להצליח לקבל אותה, כדי לייצר סימבול של איך זה נראה בכלל. ואפילו מעבר לפרגמטיות, לניסיון להניע כבר קדימה את התנועה הזו כך שלא תיחנק מהדם של עצמה – אנחנו צריכות וצריכים את הסליחה הזו כדי שנוכל לנוע הלאה, כדי שלא נקפא בתוך הזעם, כדי שתהיה מחילה, כדי שנמצא מרפא. אולי ככה נשלים את המהפכה הזאת בתוך טיפה פחות ממאה שנה.