"את רוסיה?", עיניו של נהג המונית הביטו בי דרך המראה הקטנה ואני זעתי באי נוחות על מושבי מאחור, שאלתו זוחלת על רגלי הימנית כזחל דוחה. ניערתי את הרגל, ישרתי את הגב, עניתי "כן". העיניים, החיוניות לנסיעה בטוחה על כביש סואן, נעלמות מתוך המראה הקטנה וזוחלות עכשיו על כולי. זה לוקח מספר שניות שנמשכות נצח, וגבי מתקפל.

"אין עליכן", צועק הנהג, מחזיר את עיניו אל המראה, מקרב שלוש אצבעות אל שפתיו ומפריח נשיקה רועשת, "אין על הרוסיות! יפות, מטפחות את עצמן וגם חרוצות, לא מפונקות, לא כמו הישראליות האלה ששום דבר לא טוב להן. אתן יודעות איך לפנק את הגבר שלכן! את נשואה? בטח לאחד משלכם. לא? כן ירבו כמוך", הוא מבסוט ומסובב את ראשו שוב לאחור, שם אני יושבת – רוסיה המכווצת אל תוך עצמה, מוצפת בושה וזעם. "למה אין עלינו? מה מיוחד בנו?", אני מנסה לשמור על קור רוח.

"נו, את יודעת, איך אתן".

"איך אנחנו?"

"אתן הכי טובות. זה בתור גבר אני אומר לך".

"מפנקות את הגברים שלנו?", סיננתי.

"גם מפנקות וגם יודעות לתת כבוד".

"מה זה אומר מפנקות?"

"את יודעת, אל תיקחי את זה אישית, אבל רוסיות אש במיטה, זורמות".

השיחה הזו התרחשה לפני כמה חודשים. אין בה שום דבר מיוחד; אני מכירה אותה בעל פה. שמעתי אותה לא פעם מנהגי מוניות ומקולגות, הניסוחים שונים, התוכן זהה. למעשה אין אישה יוצאת ברית המועצות לשעבר שלא השתתפה בעל כורחה בשיחה כזאת. השנים חולפות, אבל אני לא מתרגלת. להפך, האמירות הקטנות והגדולות, המשפטים הישרים או המרמזים הולכים ונערמים במקום מסוים בנפש, שהולך ומתמלא כמו מוגלה.

אישה בבגד ים
"הדבר הזה תמיד שם, וגם כשהוא לא שם, את רואה אותו. איזה ערך עצמי יכול להיות למי שחי כך?" | צילום: וננה בוריאן, עבודתה של סשה קורבטוב​

"אין יום שלא עוצרת לידי מכונית והנהג שואל אותי כמה אני לוקחת לשעה"

הפעם הראשונה שבה הבנתי שאני נושאת את אות הקלון בהיותי אישה רוסיה הייתה לפני 25 שנה, חודשים ספורים אחרי הגירתנו ארצה. הייתי בת 11, היה ערב, הייתי בחוץ עם הוריי ושאר החוגגים את יום העצמאות ה-42 של מדינת ישראל. הזיקוקים האירו את השמיים, הילדים השפריצו ספריי קצף אחד על השני, הכל היה כאוטי, הכל היה חדש וקרה מהר ואז נעצר לרגע. גבר מבוגר אחז אותי בידו חייך ושאל: "פרוסקי?" (רוסיה? למעשה הפרוש לזה הוא "ברוסית", אבל אלה אומרים את זה כדי לשאול אם אני רוסיה) אני הנהנתי לחיוב. "את תהיי רוסיה יפה יום אחד", הוא חייך חיוך שבע רצון כשל מישהו שהמטיר עליי מחסדיו, מעביר ליטוף על שיערי. "תודה", אמרתי והלכתי משם בצעדים מהירים, מנגבת את היד בה נגעה ידו של הזר, מרגישה את אותה בושה מעורפלת שאותה חשים כשלא יודעים על מה, כי לא נעשה דבר בגללו אמורים להתבייש.

"הייתי בת 12 כשהגענו לישראל והתמקמנו בבית שמש", מספרת סשה קורבטוב, בת 28. "אחת המילים הראשונות שלמדתי הייתה 'זונה'. עד היום אין יום שלא עוצרת לידי מכונית והנהג שואל אותי כמה אני לוקחת לשעה".

"רק לאחרונה אני מתחילה להבין כמה זוהמה ספגתי מגיל כל כך קטן. הרי גם כשהייתי ילדה בת עשר הסביבה המקומית ראתה בי זונה בפוטנציה. מופקרת. עם התחושה הזאת גדלתי. אז את לומדת, הולכת לאוניברסיטה, עושה קריירה, אבל הדבר הזה כמו עננה מעליך, תמיד שם, וגם כשהוא לא שם, את רואה אותו. איזה ערך עצמי יכול להיות למי שחי כך?"

"סיקסטי על ה אהההה מאמי מזיעה/ לחוץ בחזייה אוהב שהיא רעה/ ביץ' ברמה כי יש לה על מה/ כולה סקסית אהה אהה/ עושה אותה על ספינה מה מאמי מרינה/ אומרים עומרי הוא חם רק מאמי קרינה/ מאמי משינה יוליה מכונה/ אני הורדתי את יאנה לדרגת טטיאנה!/ נותן לה ויטמינים/ ים בשר בתוך הביט מלא בפרוטאינים/ אה רוסיה ולטינית/ טעות שלי לא רוסיה אוקראינית".

אלה המלים של להיט המועדונים "פותחת תיק", מעל שלושה מיליון צפיות ביו-טיוב. יוצר השיר, צביקה ברנד, הוא דיג'יי דובר רוסית, שעד לא מזמן היה מוכר בעיקר במועדונים עבור יוצאי ברית המועצות. בראיון לוואלה תרבות אמר כי הכל נכתב בחוש הומור וממילא מותר לו כי הוא עצמו רוסי. שמעתי אותו לראשונה לפני שלושה שבועות, כשהייתי במועדון אלנבי 40 לצורך כתבה. המלים החרידו אותי. את יכולה לנסות להילחם בסטראוטיפים שנשים רוסיות סובלות מהם על בסיס יומיומי, אבל איזה כוח יש לך מול שיר כל כך פופולרי שנכתב על ידי אחד משלנו?  

אף על פי שהסטריאוטיפים האלה מוכרים לי היטב, יצאתי לשאול אנשים אקראיים ברחוב מה הם חושבים על הנשים הרוסיות. עשיתי את זה בעיקר לאור תגובות של חברים שהיו בטוחים שהדיון סביב השאלה הזאת כבר לא רלוונטי, ושהסטיגמות עלינו, דוברות הרוסית, מזמן חלפו מן העולם.

אישה במטבח
נשות ברית המועצות היו נשים עצמאיות, עובדות, שקיימו את עצמן ואת ילדיהן ללא עזרת הגברים | צילום: וננה בוריאן, עבודתה של סשה קורבטוב​

"אוקראיניות יותר שוות", ענה לשאלתי בעל חנות ברחוב קינג ג'ורג' בתל אביב, "זה דבר ידוע, הן יותר יפות מהרוסיות".

"אני לא מתה עליהן", אמרה אישה בתחנת האוטובוס ברחוב אלנבי והביטה בי בחשד, "אני מקווה שאת לא נעלבת, אני רואה שאת רוסיה. רוסיות מפתות את הגברים שלנו ומפרקות משפחות. לי זה לא קרה, חס וחלילה, אבל אני מכירה מקרים".

"האישה הרוסיה היא ליידי בחוץ וזונה בבית וזה השילוב המושלם, היא המודל של איך אישה צריכה להיות. היא בעצם סוג של קישוט", אמר מכר, "הן יותר מתירניות מינית מנשים ישראליות וזה מה שמושך את הגברים הישראלים אליהן. הן גם לא מסתירות את העובדה שהן אוהבות כסף, דבר שהישראליות לא רוצות להודות בו".

"הרוסיות מתחלקות לשני סוגים: אלה שהאינטלקט חשוב להן והן אוהבות ספר ותרבות ואלה שמחפשות ממון. בשני המקרים יש ברוסיות משהו קר ומרוחק. בענייני הסקס הן פתוחות הרבה יותר, זורמות", אמר מכר אחר.

"לא נעים לומר, אבל בחברה החרדית הנשים הרוסיות כולן נתפסות כפרוצות", אמר לי חבר חרדי, "הדבר בין היתר נובע מכך שישנם כאלה שמנצלים את הביקורים בקברי צדיקים שבאוקראינה לביקורים במכוני הליווי".

עולם ללא גברים

הסטיגמות האלה לא הומצאו בישראל. לפני מספר שנים, ביום האישה הבינלאומי, בירך פוטין את נשות רוסיה במילים: "אנחנו רוצים שהנשים שלנו יהיו הקישוטים של חיינו". בכל מדינה מערבית אחרת, אמירה כזו היתה מקימה מהומת אלוהים. אבל לא ברוסיה. הנשים במדינות חבר העמים אינן ידועות כפמיניסטיות גדולות. זאת למרות שנשים סובייטיות, רובן ככולן, היו נשים משכילות ועובדות, שהצליחו לעתים להגיע לתפקידים שבחברה המערבית עדיין היו שמורים לגברים בלבד.

שם, בהיסטוריה הסובייטית, מצוי גם הרקע היסודי לתפיסות האלה של הנשים הרוסיות: ברית המועצות איבדה במלחמת העולם השנייה 20 מיליון גברים ו-7 מיליון נשים. המחסור בגברים שנוצר היה עמוק מאוד, ובשנים שאחרי המלחמה אחוזי הילודה ירדו משמעותית. על מנת להתמודד עם האיום הדמוגרפי, ברית המועצות תמכה כלכלית בנשים חד הוריות. זה הצליח: הריון מחוץ לנישואים הפך להיות דבר נפוץ, שגם לא נשא איתו יותר סטריאוטיפים שליליים; והגברים, בהיותם ציפור מזן נדיר, היו למלכים. הם לא היו מחוייבים לשום דבר, כולל לא לנשים איתן עשו ילד. עד היום, במחוזות ילדותי, גברים ראויים הם עדיין מצרך נדיר מאוד. מי הוא גבר ראוי? אחד שלא שותה, לא מכה ולא מתבטל.

כלה רוסיה
הגברים, בהיותם ציפור מזן נדיר, היו למלכים. הם לא היו מחוייבים לשום דבר, כולל לא לנשים | צילום: וננה בוריאן, עבודתה של סשה קורבטוב​
רוסיה מנקה
שנות החטיבה היו פשוט רצף של בדיחות על זה שאין לי עתיד. עבודה של זויה צ'רקסקי

באותן שנים, הנשים הרוסיות עקפו את הנשים בארצות הברית ובאירופה: בעוד ששם נאבקו בציפייה מנשים להיות עקרות בית, ולהקדיש את חייהן לטיפוח הבית וגידול הילדים, נשות ברית המועצות היו נשים עצמאיות, עובדות, שקיימו את עצמן ואת ילדיהן ללא עזרת הגברים. את המושג "עקרת בית" הכרתי בפעם הראשונה רק בגיל 11, כשהגעתי לישראל; ברוסיה, כל האמהות בשכונה, או של חבריי ללימודים, היו נשים עובדות, ולעתים קרובות ללא בני זוג. מקור הסטיגמה אודות חריצותן של הנשים הרוסיות הוא בכך שלאורך עשרות שנים, ותחת תנאים לא פשוטים, הן, ורק הן, היו האחראיות הבלעדיות על גורלן.

יכול להיות שהעדר הגברים ההיסטורי הוא גם ההסבר להשקעה הגדולה של נשים רוסיות במראה החיצוני שלהן. ההכללה אומרת שהן מטופפות על נעלי עקב גבוהות לעבודה, לבושות בשמלות, חצאיות, שיערן מסודר למשעי, האיפור מוקפד. לאו דווקא בטוב טעם, לעתים בהגזמה פראית של צבעים וכמויות, אך ההשקעה ניכרת. אני זוכרת את חברתי בת השמונה מספרת לי כיצד היא שומרת על מראה רגליים ארוכות וחטובות, וזוכרת בעצמי עושה תרגילים למתיחת עור הפנים בגיל שבע, מחקה את אמי, ממנה למדתי את חשיבות הטיפוח האישי.

מצד שני, אני בכלל לא בטוחה שכל זה נועד עבור הגברים; מילולית, המשמעות של צירוף המלים שמשמש ברוסית ל"טיפוח אישי" הוא "חיזור עצמי". בהעדר גברים ותשומת לב גברית, הנשים הרוסיות חיזרו אחרי עצמן. למרות שרבות מהן מצהירות שהן לא פמיניסטיות, ורואות בפמיניזם פגע רע לנשים, הן הן הפמיניסטיות האמיתיות - המפרנסות את עצמן והמתייפות עבור עצמן. כל זה ישתנה עבור הנשים שנולדו אחרי נפילת הקומוניזם.

"אין מצב שאת בתולה, את בת 17 ורוסיה"

בחופש הגדול של כיתה י', כשהייתי בת 16, עבדתי בקולנוע. אבות שלקחו את ילדיהם לסרט היו יוצאים החוצה אליי, דוחפים לידי פתקים עם מספר הטלפון שלהם. "היית עם גבר כבר? את כבר ממש אישה. חבל שאני נשוי". הרגשתי מוחמאת ומתביישת בו זמנית, כאילו שמשהו פגום אצלי. "ככה זה ילדות רוסיות", אמרה לי פעם המחנכת שלי, אישה דתייה בבית ספר באשדוד, "הן מפותחות מינית כבר בגיל 13".

"התחושה היא שגברים מרשים לעצמם לומר ולהתנהג לנשים יוצאות ברה"מ בצורה שלא היו מרשים לעצמם אל מול נשים צבריות. יש לגיטימציה לדבר איתנו באינטרקציות על נושאים שלא היו מעלים מול נשים אחרות. ברגע שתוייגת כנגישה מינית ההתייחסות היא בהתאם", אומרת לנה רוסובסקי, בת 33, מייסדת דף הפייסבוק "רוסיות בלי חוש הומור וחבריהן". הדף נתן במה לנשים רבות לכתוב על חוויותיהן כנשים דוברות רוסית במרחב הישראלי. תגובות כמו "אני כל כך שמחה לדעת שזה לא רק בראש שלי ושאני לא לבד", נכתבות שם לעתים קרובות.

"שנות החטיבה היו פשוט רצף של בדיחות בין חברים, כמובן, בלי כוונה רעה, בהומור, עם קונוטציות מיניות", כתבה אחת מחברות הדף, "שאני עובדת בתור זונה, שאני עומדת בצומת, שאין לי עתיד ואני גם ככה אהיה או זונה או מנקה וכו'. ובתיכון זה כבר נהיה אמיתי. הבחור הראשון שאנס אותי אמר לי "אין מצב שאת בתולה, את בת 17 ורוסיה". החבר הראשון שלי היה אשכנזי, ניראה לי הוא אמר להורים שלו שאנחנו ידידים אז הם לא לקחו אותי ברצינות. כולם אחריו היו ערבים, הם בכלל לא הביאו אותי להורים, כי זה היה ברור, רוסיות טובות רק לדבר אחד".

אישה רוסייה
"היינו טרף קל בגילאים האלה, כי ההורים שלנו היו עסוקים בהשרדות" | צילום: וננה בוריאן, עבודתה של סשה קורבטוב​

עם נפילת הקומוניזם והתמוטטותן הכלכלית של מדינות חבר העמים הגיע עוני גדול. המצב היה קשה כל כך, שהוא הוביל לצמיחה בסחר בנשים, ובזמן שמטוסים הביאו בהמוניהם את יהודי רוסיה והסביבה לישראל, סוחרי הנשים הביאו בדרכים אחרות, חוקיות פחות, נשים דוברות רוסית, שלעתים קרובות הוחזקו בדירות בישראל כבנות ערובה ושפחות מין.

פרופ' דפנה למיש חקרה את דימוין של נשות ברית המועצות לשעבר בחברה הישראלית. במאמר שנקרא "הזונה והאחרת" היא מצביעה על תפקידה של התקשורת בשנות ה-90 בהבניית הסטיגמה של נשים רוסיות כזונות. הכותרות בעיתונות הישראלית, באותה תקופה, דיברו בתדירות גבוהה על זונות רוסיות שנעצרו כאן וזונות רוסיות שהוברחו משם, וכך הפכה אותנו, הרוסיות, האוקראיניות, המולדוביות וכו' - לפרוצות פוטנציאליות.

נשים כמו אמי, אלו שהגיעו לכאן בגילאים מבוגרים יחסית, בנות שלושים וארבעים, לא ייחסו חשיבות גדולה להטרדות הבלתי פוסקות. "זה תמיד הצחיק אותי ועברתי הלאה", אומרת אמי, ומשקפת את הגישה של הנשים הבאות ממדינה בה עד עצם היום הזה המושג "הטרדה מינית" לא ממש קיים, ונשים מתחנכות לראות בהטרדות מיניות מחמאות ולא לעשות מהן ביג דיל.

"היה לנו שכן שהזמין אותי לעשן איתו סמים", מספרת סשה קורבטוב, אמנית, שהגיעה לישראל מאוקראינה בשנת 1999. "הייתי בת 14, הוא היה מעל 30. הוא התחיל לגעת בי. אנחנו היינו טרף קל בגילאים האלה, כי ההורים שלנו היו עסוקים בהשרדות ופחות שמו לב אלינו, ואנחנו מצאנו את עצמנו מול הגברים האלה והפנטזיות שלהם לגבי מה היא 'אישה רוסיה'. אני יודעת שהוא היה חושב פעמיים אם לעשות את זה למישהי שיש לה הורים שעומדים מאחוריה. בגלל כל אלה שנים רבות התכחשתי לרוסיות שלי – לא הלכתי על עקבים, לא התאפרתי, לא לבשתי מנומר. אני חושבת שרק לפני כמה שנים השלמתי עם זה שאני נקבה בכלל. ההשלמה עם זה שאני רוסיה באה ממש לאחרונה, כשעברתי לתל אביב, כי כאן יחסית את יכולה להיות מה שבא לך, תקרת הזכוכית קיימת, אבל פחות מורגשת. אז קניתי גם שמלה מנומרת והצטלמתי איתה".

בתחרות יופי
בהעדר גברים ותשומת לב גברית, הנשים הרוסיות חיזרו אחרי עצמן | צילום: וננה בוריאן, עבודתה של סשה קורבטוב​

סשה היא אחת מדוברות רוסית רבות שגדלו רוב חייהן בישראל, וניסו במשך שנים להחביא את מוצאן. כבר בשנות ה-90 דווח כי חלק מהבלונדיות שביניהן צובעות את שיערן, כדי לא להיתפס כקלות להשגה. אחרות, כמו קורבטוב, ניסו להעלים כל סממן לזהותן העדתית.

"את חיה באיזה סוג של בלבול תמידי בזהות שלך", אומרת קטיה, החיה בישראל מעל עשרים שנה, "מצד אחד, מתאכזבים ממך אם את לא נראית כמו הרוסיה הקלישאתית – רזה, גבוהה, בלונדינית. מצד שני את הכי חוששת שיזהו אותך ככזאת". 

לכל כתבות המגזין