שדרות השאנז אליזה, שעות הערב המוקדמות. דוגמניות צרפתיות מקבלות את פני הבאים להשקת תערוכה מיוחדת, לבושות במיטב המחלצות. נשיא "לוריאל" העולמית, ממארגנות האירוע, מחלק חיבוקים לבביים לנשות הפרסום המטופחות, והפלאשים מהמצלמות שוטפים את השדרה. בכל האזור פזורים פוסטרים צבעוניים של נשים מרחבי העולם, ועל אף הקור העז כל אחת מהן שמחה להצטלם לצד תמונתה המוגדלת. הן אינן דוגמניות, וזו לא השקה נוצצת של בושם חדש או סדרת ליפסטיקים מהפכנית: מדובר בשורת מדעניות פורצות דרך שמקדמות את הידע האנושי על בסיס יומיומי. חבורה מובחרת ומוכשרת במיוחד, שחברותיה כרגע נאלצות – אולי לראשונה בחייהן – לעלות על עקבים ולקבל קצת כבוד.
התערוכה המדוברת היא רק חלק מיוזמה של ארגון אונסק"ו העולמי (ארגון החינוך, המדע והתרבות של האו"ם) בשיתוף עם ענקית הקוסמטיקה, שמטרתה לשפר את מעמדן של הנשים בתחום המדע, וגם לתמוך כלכלית באלו הראויות לכך. בכל שנה מגיעה לפריז קבוצה מרשימה של מדעניות, ובראשה חמש נשים מרחבי העולם הזוכות לקבל את פרס אונסק"ו-לוריאל "לנשים במדע" בשווי 100 אלף דולר על מחקריהן פורצי הדרך. כך למשל בשנת 2008, זכו בכבוד הפרופ' עדה יונת מישראל והביולוגית אליזבת בלקבר, ששנה אחת בלבד לאחר מכן עמדו זו לצד זו על במת פרס נובל.
מלבד הזוכות בפרס הגדול, מגיעות לכאן בכל שנה 15 מדעניות צעירות ומבטיחות מרחבי העולם הזוכות ב-40 אלף דולר שנועדו לסייע להן "לשבור את תקרת הזכוכית" – כלומר, לאפשר להן לצאת להתמחות פוסט דוקטורט ברחבי העולם ולהצטרף לצוות המחקר של האוניברסיטאות והגופים הפרטיים השונים. לפני ארבע שנים החלה ישראל להציג מועמדות לפרס – ובינתיים אחוזי ההצלחה מרשימים. כבשלוש השנים האחרונות, גם השנה נמצאת ברשימת הזוכות נציגות צברית גאה – ד"ר אסנת זומר-פן, שהתמקדה בעבודת הדוקטורט שלה בחקר נגיף ה-HIV ובתקופה האחרונה הסבה את יכולותיה כדי להתמודד בתחום חדש לה לגמרי: חקר האוטיזם. כבר כמה חודשים היא שותפה במחקר חדשני המתרחש בסיאטל, אשר נועד לסייע לעולם לפתור את מה שנראה כמעט כמגפה שכיחה. אלא שברגע הזה, מרחק תשע שעות הפרש מארה"ב ועל עקבים קטנים, מטרידות אותה שאלות הרות גורל הרבה יותר. איפה משיגים כאן איזה צעיף טוב, למשל.
"קפאתי כל היום מקור כמו דוגמנית טובה, אבל זה היה שווה את זה", היא אומרת בחיוך, לבושה חצאית שחורה וחולצה מכופתרת, כשעל פניה איפור שנותר מסשן הצילומים המתמשך. "האמת שכשהגעתי לסיאטל קצת חששתי שלא אהיה ברמה של אותם חוקרים בארה"ב, חשבתי שאני מגיעה ממדינת ישראל הקטנה למחקר המפותח והגדול. להפתעתי גיליתי שלנו בישראל אין שום סיבה להתבייש. במוסדות הגדולים בארה"ב אולי יש תקציבים גדולים יותר, אבל הרמה שלנו לא נופלת משלהם. אנחנו מביאים איתנו משהו מיוחד".
המטרה: לפצח את חידת האוטיזם
זומר-פן (32), נשואה ואם לשניים, נולדה בחיפה לאם מורה למחשבים ולאב שהיה ממקימיהן של מעבדות שינה ברחבי הארץ. היא גדלה לצד שני אחים ושני חתולים, וכבר בגיל 4 וחצי, מספרים ההורים הגאים שהגיעו ללוות אותה בקבלת הפרס, כבר החלה לקרוא. בשנות השמונים, כשאביה הכניס את המחשב הראשון הביתה, ניצתה בה האש הטכנולוגית – ועוד כנערה תפעלה היטב את רשת ה-BBS שקדמה לאינטרנט בזמן הפנוי שבין משימותיה כרשג"דית בצופים והקטנוע. אחרי שירות בתוכנית תלפיות בחיל המודיעין (כיום חמ"ן שחקים) התלבטה ארוכות לגבי לימודיה האקדמאים. הבחירה המתבקשת הייתה מדעי המחשב, אך זומר-פן החליטה כי היא ממש לא מתכוונת להסתפק בישיבה מול מסך. "רציתי שיהיו לעבודה שלי גם השלכות נרחבות יותר על בני אדם ולכן החלטתי ללמוד גם ביולוגיה במקביל", היא מספרת.
בסופו של דבר התמחתה בתחום הביו-אינפורמטיקה (פיתוח כלים מתמטיים וסטטיסטיים ממוחשבים כדי להתמודד עם שאלות ביולוגיות), ולאחר תקופת התמחות בארץ בחרה להתמודד מקרוב דווקא עם הקושי הלא מפוצח סביב תסמונת האוטיזם. לפני חודשים ספורים התבשרה כי התקבלה להתמחות פוסט דוקטורט אצל חוקר בעל שם עולמי בתחום הגנום האנושי באוניברסיטת וושינגטון בסיאטל, ומתחילת השנה היא מנסה להשוות רצפים גנטים של ילדים אוטיסטים ממשפחות ללא עבר של התסמונת, בניסיון להגיע לתגלית שתאפשר להבין את התופעה המורכבת כל כך, שהופכת יותר ויותר נפוצה. רק לפני מספר חודשים סיפרו לנו כוכבים ישראלים במסגרת קמפיין עמותת אלו"ט כי "1 מכל 100 ילדים מאובחן כאוטיסט", כלומר ממוקם על הרצף האוטיסטי המתבטא לרוב בהפרעות בתקשורת והתנהגות, ונתונים שפרסם משרד הרווחה לאחרונה מעידים כי מספר הילדים המאובחנים גדל פי חמישה תוך שמונה שנים. בארה"ב מדברים כיום על מספרים גדולים אפילו יותר – 1 מ-88 ילדים.
"מדובר במספרים גבוהים מאוד וזאת הסיבה שמושקעים מיליוני דולרים במחקרים מהסוג הזה. מצד שני, עצם העלייה בכמות האבחון, לא אומרת בהכרח שיש עלייה בכמות הילדים שעל הרצף", היא מסבירה בנעימות במסיבת קוקטייל הנערכת לאחר התערוכה. "יש לכך הרבה יותר מודעות היום וייתכן שזאת הסיבה שהרבה יותר אנשים מאובחנים. בכל מקרה, אנחנו עדיין מדברים על אחוזים מאוד גבוהים של מרכיב תורשתי לתסמונת. זה נכון לגבי כ-70 אחוז מהמקרים".
העבודה היומיומית שלה, היא מספרת, אינטנסיבית וכוללת ימים ארוכים של ניתוח נתונים במעבדה. אלא שזומר-פן חדורת אמונה כי יש כאן הזדמנות אמיתית לפריצת דרך. "הרעיון העומד בבסיס המחקר שאני לוקחת בו חלק הוא השוואה של רצפי DNA של הורים לילד אוטיסט ללא היסטוריה של אוטיזם במשפחה. הנחת היסוד היא שחלק נכבד מהמקרים נגרמים ע"י מוטציות אותן ניתן לזהות ולאפיין באמצעות השוואה בין רצף ה-DNA של הילד האוטיסט לרצפים של הוריו. עד היום נמצאו מספר גנים שאם יש לך בהם פגם מסוים עולה סיכוייך לחלות, אבל את הרוב הגדול של הגורמים אנחנו עדיין לא מכירים. ברגע שנבין את כל המרכיבים הגנטיים יהיה אפשר לעבור מהגנטיקה לביולוגיה: כך נוכל להבין מה קורה במוח, לבצע אבחנה טובה יותר של המיקום המדויק על הקשת האוטיסטי ולהתאים טיפולים לכל מקרה. אם למשל יש מוטציה בחלבון מסוים שלא עובד, בעתיד ייתכן שתהייה אפשרות לתת את החלבון למטופל. בנוסף, אחד הדברים שאנחנו מנסים לעשות הוא לפתח כלים שיאפשרו אבחון מוקדם של הבעיה".
בעוד עיניהם של משפחות רבות נשואות אל עבר זומר-פן בתקווה שתסייע לשפר את מצב ילדיהם, החוקרת עצמה מסבירה כי המרפא לתסמונת לא ימצא בן יום. ככל הנראה, גם לא תוך שנה. "הלוואי שנצליח לרפא את האוטיזם, אבל אנחנו עדיין לא קרובים", היא אומרת. "אם אפילו 'רק' נבין מה הגורם לכך זה יפתח מקום להמון מחקרים מאוד חשובים. הרי המדע נבנה בשכבות, מחקר נבנה על בסיס מחקר אחר ולכן אי אפשר לדעת מה תהיה התגלית שתביא את פרס הנובל בעוד 20 שנה".
בנוסף למרכיב הגנטי לתסמונת הקשת האוטיסטית, מדברים המומחים כיום גם על מרכיב סביבתי. במשך שנים ארוכות, מאז 1998, עלו טענות מצד חוקרים כי קיים קשר בין החיסון המשולש נגד חצבת, חזרת ואדמת ובין אוטיזם, אולם זומר פן מסבירה שאין קשר מוכח בין הדברים. "המחקר שהציע קשר בין חיסונים לאוטיזם הופרך לגמרי פעמים רבות", היא קובעת. "בתור אמא צעירה גם לי זה היה נשמע תמיד נורא מפחיד, אבל לאחר בירורים חיסנתי את ילדיי. לחיסונים יש המון יתרונות ומי שלא מחסן חושף דווקא את האוכלוסייה החלשה להמון מחלות".
כולם שואלים "מי שומר על הילדים שלך?"
ההחלטה של זומר-פן להעתיק את חייה ואת חיי משפחתה לארה"ב בעקבות ההזדמנות המקצועית לא הייתה פשוטה. "היו הרבה לבטים על האם אני צריכה להמשיך להתמחות בחו"ל, שתאפשר לי להשיג בסופו של דבר עבודה באוניברסיטאות בישראל אבל גם תדרוש להעביר את כל המשפחה למדינה אחרת, הרחק מהסבא והסבתא, או להישאר בישראל וכך גם לא לפגוע בעבודתו של רועי בעלי בהייטק", היא מספרת.
בסופו של דבר, כאמור, החליטה לעשות את המעשה. מעסיקיו של הבעל החליטו לאפשר לו לעבוד מרחוק, והיא הרשתה לעצמה לחלום בגדול. "למנחה הדוקטורט שלי, פרופ' טל פופקו, יש חלק נכבד בהחלטה", היא מסבירה, "הוא בעצמו אב לארבעה ילדים ובן זוגה של חוקרת, אבל ראיתי שהוא מאוד מעורב בחיי ילדיו למרות העבודה ושזה אפשרי. ועדיין, החלק הנכבד ביותר בהחלטה שלי ללכת על זה היה של בעלי. הוא לא רק תמך, הוא ממש דחף אותי להחלטה הזאת. הוא עודד אותי לא לוותר והסכים אפילו לוותר על עבודתו בארץ".
כעת כאמור היא מנסה לשלב בין אמהות לעבודה, לא מרשה לעצמה לשכוח את "תפקידה ההיסטורי" כאישה מדענית. הרי אם תנסו לחשוב על שמות של מדענים מפורסמים יעלו לכם בוודאי איינשטיין, ניוטון, הוקינג ובויל, וכנראה רק נציגות נשית אחת בדמות מארי קירי. כיום, רק שלושה אחוזים בלבד ממקבלי פרס הנובל הן נשים, ולפי נתוני אונסק"ו פחות מ-30 אחוז מהחוקרים בתחום הפיזיקה, ההנדסה ומדעי המחשב הן נשים. גם בישראל, מקום בו אקדמאיות רבות בוחרות במקצועות מדעי החיים, רק 8 מתוך 105 החברים באקדמיה הישראלית למדעים, המרכזת את טובי החוקרים, הן מדעניות וכל השאר גברים.
"יש אולי מספר שווה של גברים ונשים בפקולטות למדעי החיים, אם לא יותר נשים, אך ככל שמתקדמים בסולם הדרגות, רואים אותן פחות", מסבירה הפרופ' רות ארנון, נשיאת האקדמיה למדעים העומדת בראש ועדת הבחירה של המועמדות הישראליות לפרס, בעת ארוחת הערב שאורגנה לכבוד זומר-פן במסעדה עטורת כוכבי המישלן במלון "הפלאזה אתנה". היא עצמה זוכת פרס ישראל בכימיה וממציאת תרופת הקופקסון לטיפול בטרשת נפוצה, והיא קובעת שלנשים כמו זומר-פן יש בדרך כלל מכשול אחד מרכזי בדרך למעלה : "הבעיה העיקרית היא השתלמות הפוסט-דוקטורט בחו"ל, אז נדרשים הדוקטורנטים לעקור את המשפחה איתם. בדיוק בשלב הזה חלק גדול מהנשים בוחרות במקצועות ההוראה או הולכות לכיוון התעשייה והייטק, כי הן יודעות שמי שרוצה להמשיך באקדמיה ובמחקר חייבת בהכרח לנסוע אל מעבר לים. זה נתפש כטבעי ומובן מאליו שאם גבר נוסע, כל המשפחה באה איתו, אבל זה לא מובן מאליו כשהמצב הוא הפוך וכשהאישה צריכה לעבור כדי להתקדם. למעשה, הפרס שמחלקים כאן היום נועד לסייע לנשים לעשות את הצעד הזה: לקחת את הכסף ולאפשר לבן זוגן לא לעבוד במשך תקופה או למצוא סידור לילדים. אחרי שעוברים את השלב הזה, הכל תלוי בנשים עצמן".
זומר-פן מקשיבה לפרופ' ארנון מרותקת, אך נאלצת לחלק את הקשב גם בין יתר האורחים בשולחן, הניגשים לברך אותה. עד שהיא מספיקה להודות להם המלצרית הקפוצה כבר מחליפה את המנה הראשונה באחת מעוצבת לא פחות, וזומר-פן לוקחת לעצמה רגע כדי לעכל את הסיטואציה שמסביב. "כשאני חושבת על זה, יש הרבה אתגרים בתור אישה שגברים לא חווים, בעיקר סביב נושא המשפחה והילדים", היא אומרת. "בכל פעם שאני מגיעה לכינוס, כמו עכשיו למשל, ורועי נשאר עם הילדים, יהיה תמיד מישהו שישאל אותי 'איפה הילדים שלך? מי שומר עליהם?'. מעולם אף אחד לא שאל את בעלי את אותה השאלה, ואלה בעצם המסרים החברתיים שאנחנו מקבלים כל הזמן. האמא היא האחראית על הילדים שלה, ואם האבא יכול לעזור אז מעולה. נשים מצליחות, באקדמיה או בכל קריירה אחרת, בדרך כלל גם רוצות מאוד להצליח בגידול הילדים, זה סוג של פרפקציוניזם שצריך ליישב. וזה לא פשוט".
רק רוצה לחזור לארץ
שבוע האירועים לקראת סיום. בתום לו"ז צפוף במיוחד של סדנאות, הכנות והרבה חוסר שינה שעבר על הזוכות, אירוע הסיום מגיע. על במת הסורבון בפריז, המקום שצירף את מארי קירי לשורותיו כאישה הראשונה בסגל המרצים, נערך טקס הענקת הפרסים, שמבקש ליצור עבור ילדות ברחבי העולם מודלים חדשים לחיקוי. קוד הלבוש אלגנטי, ובקהל גברים בחליפות ועניבות ונשים בשמלות ארוכות. מזכ"לית אונסק"ו עולה לבמה ונושאת את דבריה, כמו גם מנכ"ל תאגיד לוריאל העולמי, ז'אן פול אגון. כולם מדברים על תפקידן המכריע של הנשים כתורמות פוטנציאליות לידע האנושי. אלא שאז עולה הברזילאית מבין חמשת הזוכות הבוגרות, פרופ' מריסיה ברבוסה, שגילתה חידושים בתחום המים בעלי השלכות על חקר תופעות טבע וריפוי מחלות, ומתייצבת על הבמה בחצאית מיני צמודה וחולצת מחשוף משובצת פייטים שחורים כדי להזכיר שיש כאן גם מקום לסקס אפיל.
"לקראת קבלת הפרס נשאלתי 'איך זה מרגיש להגיע לתגלית מדעית?'", היא אומרת, "הסברתי שכשאת מנסה להבין תופעה כלשהי את חווה שילוב של מתח והתרגשות. ובסוף את מגיעה לזה. חבר'ה, זאת אורגזמה! אז בוא נאפשר לכל הנשים לחוש את התחושה הנהדרת הזאת". הקהל משתתק לשבריר שנייה ואז מריע בתשואות גדולות. "מדע לכולם" היא מוסיפה בחיוך.
בין המועמדת האיטלקייה וזאת מארה"ב, נמצאות כאן גם נשים ממדינות מפותחות פחות: צעירה מסודן, חוקרת מלבנון ופרופ' מניגריה שהגיעה לתגלית בתחום שינויי מזג האוויר תוך גידול שישה ילדים. האם אחת מהן תהיה זוכת פרס הנובל הבא או ממציאת תרופה למחלה חשוכת מרפא? המועמדת שלנו בכל מקרה, מצטנעת בינתיים. "נובל זה גדול עליי. להגיע לתוצאות שישפיעו זה מה שבוער בי, לעשות מדע שרלוונטי ליומיום", היא אומרת. "אני כמובן אשמח לתגלית בגודל כזה אבל אני גם נהנית מהמחקר עצמו, מעצם האפשרות להבין ממש את חזית המדע. עד לא מזמן הטכנולוגיה של ריצוף של ד.נ.א. – היכולת לזהות את רצף הגנום של האדם – הייתה דמיונית לחלוטין. היום אני יכולה בעזרת להשוות רצפים של ד.נ.א באמצעות לוגריתמים".
אלא שבעוד זומר-פן נלחמת בחזית המדע, הדאגה האישית שלה פשוטה הרבה יותר. היא רוצה שבתום המסע המסעיר בחו"ל, תהיה לה אפשרות אמיתית לחזור הביתה. "נורא קשה לי רחוק מהבית ומהחברים בארץ, וכרגע השאיפה העיקרית שלי היא להביא לתגלית שתאפשר לי בעוד שלוש שנים לקבל משרה בישראל", היא אומרת, "לעומת חוקרים אחרים, לישראלים בחו"ל יש נטייה הרבה יותר גדולה לרצות לחזור לארץ ולא להישאר בארה"ב, אבל הבעיה היא שלרוב פשוט אין תקנים לחזור אליהם. זה משהו שצריך לפתור, אני לא רוצה לוותר על הבית".