"היא בחורה צעירה שרוצה ללמוד באוניברסיטה, אומרים עליה שהיא מרשימה מאוד, שהיא מפיצה סביבה הרבה כוח. היא במצב נורא קשה אבל היא זו שמחזקת את האנשים סביבה". כך מתארת רוחמה וייס את הצעירה הבריטית בת ה-19 מפרשת איה נאפה. שתי הנשים לא נפגשו, גם לא עד לרגע זה - אבל חייהן הצטלבו השבוע, כשרוחמה הובילה את המשלחת חסרת התקדים של יותר מ-50 נשים ישראליות שביקשו לתמוך בצעירה בהקראת גזר דינה.
מה ראית בפנים שלה?
"ראיתי מישהי שהופכת מנאנסת למואשמת. זה גיהנום שאי אפשר לדמיין אותו, פוסט טראומה מטורללת. עיתונאית קפריסאית שעוקבת אחרי המשפט מראשיתו, סיפרה לי כיצד אחרי התלונה לקחו אותה בחזרה לישון במלון שבו זה קרה לה. זו סיטואציה מוטרפת, מכריחים אותה להיות בקפריסין, זו המדינה שבה היא עברה אונס קבוצתי והיא חיה בתוך שפה שהיא לא מבינה והכל פסיכי ברמות, היא לא יכולה לחזור הביתה ולהתחיל להשתקם. חודש אחד היא הייתה בכלא ואחר כך שכרו לה שם דירה".
פרשת האונס הקבוצתי בקפריסין, שהפכה לפרשת הצעירה שהתלוננה על אונס בקפריסין וחזרה בה, החלה ביולי 2019, כאשר הצעירה הבריטית הגישה במשטרת קפריסין תלונה נגד 12 ישראלים שלכאורה אנסו אותה באכזריות במלון שבו נפשו באיה נאפה. בסוף יולי, לאחר חקירה שבמהלכה נטען כי הופעל לחץ על הצעירה לחזור בה מתלונתה, היא חתמה על הצהרה שלפיה בדתה את האונס. מאז נמצאת הצעירה בקפריסין והתנהל נגדה הליך משפטי. מתחילת הפרשה, היו רבים בישראל, בריטניה וקפריסין שתמכו במתלוננת ויצאו נגד הדרך שבה התקבלו הצעירים עם שובם לישראל ונגד המשטרה הקפריסאית ומערכת המשפט המקומית.
אחרי חצי שנה של בידוד פיזי ורגשי, הצעירה הבריטית אמנם הורשעה בידי בית המשפט בעיירה פלרמיני בבדיית האונס ונגזרו עליה ארבעה חודשי מאסר על תנאי (אם כי השופט החליט להתיר לה לחזור לארצה), אבל היא גם זכתה סוף סוף להרגיש איך זה להיות בתוך מעגל של תמיכה משמעותית. הצעקות של וייס וחברותיה מבחוץ הפריעו לשופט, שביקש לסגור את החלון כדי שיוכל לסיים להקריא את גזר הדין. אנשים שנכחו בתוך בית המשפט סיפרו שהצעירה חייכה ומתחה את הגב בכל פעם שהיא שמעה את הקריאות מהפעילות הבריטיות, הקפריסאיות והישראליות שבאו בשבילה. השופט שגזר עליה עונש קל ציין כי מצבה הנפשי הקשה נלקח בחשבון - מצב שלא ברור מדוע לא נלקח בחשבון כשהוחלט להעמידה לדין ולהרשיעה.
אמרו לי בואי, ותביאי עוד נשים
בין ההרשעה לגזר הדין השלטונות הבריטים התערבו ואיימו. משרד החוץ של בריטניה אפילו שקל להוציא אזהרת מסע לקפריסין כדי להרתיע צעירים מנסיעה למדינה. אבל ביסוד העניין יש הרשעה, כזו שנשענת על הודאה שעליה חתמה הצעירה, הודאה שמאוחר יותר חזרה בה מהחתימה עליה. במשפט נשמעה עדות המתייחסת לניסוח ההודאה, שמתיישב עם האפשרות כי היא הוכתבה לה. אבל החלטת השופט מיכאליס פפתאנסיו עמדה בעינה. על פי דיווחים בתקשורת הבריטית, מייקל פולק, חבר בצוות ההגנה, אמר שהשופט סירב לדון בראיות שיכלו להוכיח את קיום האונס.
בישראל נשארנו עם כל הפרטים המבישים שעליהם אין ויכוח: הנערה צולמה בעת קיום יחסי מין, הסרטון הופץ בקבוצות ווטסאפ, הנערים פתחו שמפניה עם שחרורם מהכלא וחזרו לארץ כגיבורים. כל הדברים שפשוט היו יותר מדי בשביל רוחמה וייס, ברגע בו החליטה שהיא נוסעת לארץ זרה, לתמוך באישה שמעולם לא פגשה.
"כששמעתי בשבוע שעבר על ההרשעה, אמרתי לסטודנטים שלי, 'אני נוסעת לקפריסין'. ככה זה התחיל", היא מספרת, "אני לא יודעת מאיפה זה בא לי. מה אני משוגעת, מה אני אומרת כאלה דברים? אבל זה פשוט קרה. וברגע שהמילים יצאו לי מהפה הייתי חייבת לעשות משהו. מצאתי בפייסבוק את עורכת הדין של הצעירה בקפריסין וכתבתי לה. היא מיד ענתה לי ונתנה לי שמות של פעילות, והן גם ענו לי תוך דקות ואמרו 'בואי ותביאי איתך עוד נשים'. העליתי פוסט בפייסבוק, כתבתי שאני נוסעת, ואבי בלכרמן, פעיל חברתי שהיה סטודנט שלי, מיד יצר קשר ואמר שהוא בא. הוא גם הציע שננסח את הפוסט ככה שממש יארגן משלחת. לא חשבתי שאני מארגנת משהו, אמרתי שאני נוסעת ואם מישהי רוצה שתבוא, ואם לא - אעמוד שם לבד".
רוחמה בת ה-52 היא חוקרת תלמוד, מרצה ופעילה פמיניסטית. היא גרושה, מתגוררת בירושלים וילדיה, בני 21 ו-22, אינם קהל היעד לנסיעות לאיה נאפה, לדבריה. אבל את שותפות הגורל עם אותו אירוע הרגישה מיד. "אני ניצולת גילוי עריות", היא משתפת, "מה שקרה לי שונה ממה שקרה לצעירה הזו, אבל בבסיס - לשתינו אמרו שאסור לנו לדבר. באתי לקפריסין כדי לתמוך בה בצורה שאיש לא תמך בי".
עד לבוקר שאחרי הפוסט, לא היה לרוחמה מושג שהיא המנהיגה. החמ"ל שנפתח לה בטלפון אמר אחרת. "היה טירוף של תגובות, לא הנחתי את הטלפון מהבוקר עד הלילה. התראיינתי לרדיו לתכנית של קרן נויבך ואז בכלל לא יכולתי להניח את הטלפון. עוד לא היה לי כרטיס טיסה אפילו, אבל ידעתי שזה לא מסובך. אני אוהבת את קפריסין, ויודעת כמה זה פשוט להגיע לשם. אני אוהבת את הארץ הזו, את האנשים והתרבות, אפשר לאהוב את כל זה מבלי לאהוב את מערכת המשפט".
נגמר העידן של "טובי בנינו"
הנסיעה המתוכננת צברה תאוצה - והרמת הגבות הגיעה, כצפוי. מה פתאום לנסוע להגן על אישה זרה כשנעמה יששכר יושבת בכלא ברוסיה? מה פתאום להאמין לה ולא למיטב בנינו?, איזו מין פטריוטיות היא זו. והשאלה השגרתית, מי מממן אתכן?
אז מי?
"כל פעילה שילמה בעצמה, זה לא היה הרבה כסף, 400 שקל על הכרטיס ועוד 60 יורו לארוחת ערב ו-150 שקל לשהות. האמת היא שהיו הרבה פעילות שרצו לנסוע ולא יכלו להרשות לעצמן ובמקביל אנשים שיכלו אבל לא היה להם את הזמן, אז עשיתי שידוכים, שאלה יתרמו לאלה. כל כך הרבה אנשים רצו לתרום, עד שבסוף הייתי צריכה לבקש שיפסיקו את התרומות. אני לא הסכמתי ששום כסף יעבור דרכי".
ומה ענית למאשימייך בחוסר פטריוטיות?
"אני לא מאמינה בפטריוטיות. פטריוטיות היא הדרך לפשיזם. אף אחד לא יגדיר לי מה השבט שלי. אם פעם אמרו לנו שהישראלים הם טובי בנינו, הם הולכים לקרבי ואנחנו צריכות לעבור לדום מתוח ולתמוך בהם אוטומטית, אז העידן הזה נגמר. היה כאן משהו מעבר ללאום - הקפריסאיות יצאו נגד קפריסין ואנחנו נגד משהו שקשור לישראל, כולנו חברנו יחד ואמרנו, 'יש לנו בריתות מעבר לזה'. שותפות הגורל שלי היא עם נרדפים ונרדפות, לא עם מי שיש לו אותה תעודת זהות כמו שלי".
את חושבת שזה מבטא את הלך הרוח של כל הפעילות? חלקן דווקא הזמינו את הנפגעת לתל אביב. ניכר שחשוב להן להראות שלא כל הישראלים הם "כאלה".
"ראיתי, זה היה חמוד. אבל אני חושבת שהרבה מרגישות כמוני. מי שהכי חשוב לו איך שהמדינה שלו תראה כלפי חוץ, שואל שאלות אחרות. היו שם נשים שאספו פרוטה לפרוטה כדי לעשות משהו, זה יותר חשוב ממה זה אומר על מדינת ישראל. אני חושבת שרוב האנשים במדינה לא תמכו במה שעשינו, אבל זה בסדר. אני בדרך כלל נמצאת במיעוט, ולכן כשהצטרפו 60 אנשים לדבר הזה, זה היה כמו נס".
כשהן נחתו בערב יום שני בקפריסין, הן נפגשו עם הפעילות המקומיות והבינו שהמקום היחיד שבו הן יוכלו לישון בו הוא איה נאפה, צמד מילים שהפך מבחינתן לידוע לשמצה. "באופן אירוני, זה המקום היחיד שבו יכולנו לישון. היינו קבוצה גדולה מדי ואיה נאפה היא עשר דקות מבית המשפט. הפעילות ארגנו שיפתחו את המלון בשבילנו, הוא היה בפגרה. זו הייתה עיר רפאים, למרות שברגיל זה בית זונות".
מה פירוש?
"זה מקום של חופשות בקיץ, בול כמו המלון שבו התרחש האירוע הזה. נגעלתי להיום שם, לא הורדתי את הנעליים וישנתי עם מעיל. הכל זול ומצו'קמק כי ברור שיש רק דבר אחד שמעניין את מי שבא לשם. לא היה מאוד נקי ודמיינתי מה מקור כל כתם על הרצפה".
וכל התפאורה שם בהכרח מקדמת תרבות אונס? הרי גם נשים באות למקומות כאלה.
"אני חושבת שהאווירה הזו מזנה את כולם. יש כאן תופעה תרבותית שצריך לדבר עליה. כי הורים שולחים את הילדות והילדים למקום שבו הם מתנהגים בצורה שונה מזו שיתנהגו בחיי היומיום שלהם. חבל שהם מגיעים לשם אבל אם כן, אז צריך ללמד אותם איך מתנהגים במקום כל כך סליזי. לא סליז ולא סמים אומר שמותר לאנוס".
באותו ערב הפעילות נפגשו במסעדה אליה הגיעה אמה של הנערה, לומר תודה, ולקבל מהן ברכות כתובות שתעביר לבתה. "היה לי חשוב שנעשה פעילות ערב, אז עשינו מדיטציה יחד", אומרת רוחמה, "בבוקר למחרת גם עשינו מדיטציה והקראנו את תפילת הדרך. מי שרצתה אמרה אמן. היו שם נשים אורתודוקסיות עם כיסוי ראש, זה היה מאוד יפה - אישה יושבת בטברנה עם מנה חמה, כי היא שומרת כשרות, ולידה מישהי מכרסמת חזיר. זה היה לגמרי בסדר ועבר בטוב".
הצעירה נשברה לרגע אחד
מחוץ לבית המשפט, התקשורת הייתה בכל מקום. רוחמה סוחררה. כשלא התראיינה לכלי תקשורת מכל העולם שביקשו לשמוע את דעתה, היא עטתה על עצמה את מסיכת הפלסטר על הפה שהפעילות המקומיות חילקו במחאה על ההשתקה של הצעירה - מסיכה שגם הצעירה עצמה עטתה.
בשלב זה, רוחמה כבר הכירה בשמות את הפעילות שמקיפות אותה, שמות מוכרים ברשת ובעולם האקטיביזם אבל קצת רחוקים מרוחמה עצמה - ברכה ברד ממארגנות "מצעד השרמוטות", נועה בורשטיין חדד שסיקרה את האירוע לעמוד הפייסבוק "פוליטקלי קוראת", אנה קליימן, ממנהיגות "לוט"ם - היחידה ללוחמה בטרור מגדרי". "הן באו מוכנות, ידעו איפה לעמוד, מה לצעוק שישמעו אותן. אני פעילה רק בפייסבוק והן גם בטוויטר ואינסטגרם, הן יודעות לעשות סרטים, אני רק לכתוב", היא אומרת. "ראיתי את עצמי בתור הדודה שבאה ונותנת לצעירות לקחת את זה הלאה. היו שם כל מיני נשים, מגיל 20 עד 70, אבל בנות ה-30 היו הדומיננטיות".
מה חשבת עליהן?
"הן מקסימות ונותנות תקווה. הן יודעות לעבוד, שדות משחת. חלקן התפלחו לתוך בית המשפט למרות שזה היה אסור, אני לא הייתי חושבת על זה אפילו. הן לא מתביישות להיות בוטות, לא מרגישות שזה עומד בסתירה לרגישות האנושית המדהימה שלהן. הן הכי מפוקסות וחריפות ויש להן משנה סדורה. עמדתי משתאה לנוכח מה שהן עשו".
נשמעות הרבה קריאות, עכשיו גם בבריטניה, על כך שהרשעת הצעירה הייתה תוצר של לחצים פוליטיים בישראל, במיוחד לאור חתימת ההסכם על הגז עם קפריסין.
"אין לי מה להגיד על זה. אני יודעת שהיו גם לחצים פוליטיים של בריטניה ובסוף זה נגמר בתיקו. אני ניזונה מהתקשורת ואני יודעת שהעיתונות הבריטית כותבת על השופט הזה דברים מאוד בעייתיים. להכריז על כל החבלות שהיו לה על הגוף כעקיצות ממדוזה? נו באמת. היא הייתה חבולה עם שריטות בכל הגוף, זה לא ממדוזות".
את חושבת שהיה שם אונס?
"אני יודעת שהיא הגישה תלונה על מה שהיה, שהיא ממשיכה לטעון שאנסו אותה - ובין כל זה היה רגע אחד שבו היא נשברה, אבל היא חזרה בה מזה. אם כל פעם שמישהו היה חוזר בו מתלונה במקרים של אלימות, היה מוגש נגדו כתב אישום - בתי המשפט היו מלאים עד אפס מקום".
אז למה הפעם עשו לה את זה? זו הייתה נקמה?
"כדי להחזיר אותה למקומה. כי מה פתאום נשים למדו לספר שקורים להן דברים רעים? המטרה שלהם היא שנשים לא יתלוננו יותר - ומי תגיש עכשיו תלונה בקפריסין? בסוף תהיי אשמה בהפרעה לסדר הציבורי, מי ישמע הסדר הציבורי של איה נאפה", היא נוחרת בבוז, "מגיעה בחורה עם חבלות בכל הגוף וסיפור מזעזע של סרטונים שהופצו, והיא בסוף זו שמואשמת? עוד ילמדו על זה בבתי ספר, על הסיפור הזה".
והצעירים גם הפיצו את הסרטון שבו הם שוכבים איתה.
"היה בכלל סרטון מכמה ימים לפני, שאותו צילם בלי ידיעתה חבר של מישהו שהיא שכבה איתו. אין סיבה שהיא לא תראה נהנית שם. אחר כך היה עוד סרטון, מליל האירוע עצמו - ואותו הם מחקו".
ועכשיו הם אלה שנחשפים, בתקשורת הבריטית לפחות.
"טוב מאוד שחושפים אותם, ילדים חמודים בישראל ובכל העולם צריכים להבין שאנחנו לא סלחניות, זה לא חינני בעינינו, גבריות כזו. כשזה יופנם, יתייחסו לאונס כאל עבירות אחרות".
כשהנערים שמו כיפות, קפצתי
זו לא פעם ראשונה שרוחמה עומדת לצד קרבנות אלימות מינית, כחלק מניסיונה לעבד את הטראומה האישית שלה. "אבל עד עכשיו, יש לי אפס הצלחות", היא אומרת בייאוש, "לצערי אף תלונה שדיווחתי עליה לא טופלה. פעם ראיתי באוטובוס רב נוגע בתלמידים שלו, זה היה ממש מזעזע, דיברתי איתם, כתבתי פוסט בפייסבוק שנהיה ויראלי - אבל שום דבר לא קרה עם זה. הגשתי תלונה במשטרה אחרי שהצלחתי לברר באיזו ישיבה נמצא הרב ומה הכיתה - רק את שמו לא היה לי. זה הכי פשוט בעולם, הגשתי להם אותו על מגש, אבל אחר כך כשפתחתי את התלונה לראות מה עשו בה, ראיתי דף ריק. לא עשו כלום. זה כנראה יותר מדי משאבים למשטרה, לשלוח מישהו לבית הספר, לעשות מסדר זיהוי. הם מעדיפים לא לעשות כלום".
במקרה האישי הכואב שלה מעולם לא הגישה תלונה. היא הייתה כבר בת 35, כשנזכרה מה קרה לה והבינה למה סבלה כל כך עד אז. "גדלתי במשפחה דתית, בין הציונות הדתית לחרדים. הייתי עם שרוולים ארוכים וגרביים ובבני עקיבא, והיה רע מכל מקום. בנות הותקפו על ימין ועל שמאל, ואני הותקפתי גם בבית. אין לי בעיה להגיד לך על ידי מי, אבל אם תכתבי את זה את חשופה לתביעת דיבה".
איך הכל יצא ממך בסוף?
"בטיפול. שנים לא הבנתי למה כל כך קשה לי, למה אני סובלת, למה הכל כל כך מכאיב, בעיקר דברים שקשורים למשפחה, למה קשה לי להיכנס הביתה, יש לי רתיעה פיזית ואני מקיאה. בסוף זה הגיע לטיפול וחשיפה ארוכת שנים ומסובכת, כשהמשפחה שלי עדיין תחת המעטה של 'זה לא קורה אצלנו, אנחנו דתיים, אנחנו שומרים נגיעה אז מי מדבר על כאלה דברים'".
את מצליחה לראות שינוי בחברה הדתית בהקשר הזה?
"הפמיניסטיות הדתיות לא מוותרות היום, הן נותנות עבודה, ומתחילה יותר ויותר מודעות והרבה פעילות לשמירה על ילדים וילדות. במיינסטרים החרדי, הליטאי, קורים הרבה דברים טובים. בחסידויות עדיין יש בעיות קשות. ואצל החרדל"ים, החרדים הלאומים, גם. אלה שמעריצים גבריות וכוחניות ומדכאים נשים מאוד. אנשים שקוראים לבנות בצבא 'בחורילות', שהגנו על הרב מוטי אלון ושלחו תמיכה לנשיא קצב".
את עדיין רואה את עצמך חלק מהחברה הזו?
"היום אני דתייה בדרכי. אני רפורמית, וזו יהדות שלא עוסקת בהלכות. אני עושה קידוש בשישי. יש לי טרמינולוגיה יהודית אבל אני לא שומרת הלכות בכלל. אחד הדברים שהקפיצו אותי בסיפור הזה היה הרגע שבו הבחורים שמו על עצמם כיפות שחורות והתפללו מחוץ לבית משפט את תפילת 'שבו בנים לגבולם'. זו תפילה מספר ירמיהו שמדברת על חזרה מהגלות, לא על פרחחים שחוזרים מ'בית זונות'. הגעתי לקפריסין כי אני לא אתן להם להגיד שהיהדות היא דת שמעודדת התנהגות כזאת ושהתרבות שלנו חוגגת יציאה לחופשי של נערים שעשו דבר כזה".
היום, הדת בעיקר נמצאת שם במחקר שלה. רוחמה עשתה דוקטורט בחינוך יהודי באוניברסיטה העברית, הוציאה שלושה ספרים - רומן ושני ספרי שירה (בקרוב ייצא הרביעי), כותבת טור על פרשת השבוע ב-ynet ומרצה כבר 11 שנים בהיברו יוניון קולג', המכון להכשרת רבנים ורבות רפורמים.
ומה התכנית שלך הלאה? המשלחת לקפריסין תהפוך לתנועה חברתית?
"יש לנו כל מיני מחשבות עכשיו על המשך עשייה והתארגנות, אז נראה. אולי ניסע גם לתמוך בנערה בערעור שלה. חשוב לי זה לדעת שהיא מסתובבת עם גב זקוף. היא יכולה להגיד שהיא התניעה מאבק עולמי, כי היא לא נכנעה ולא נשברה, נכון - מדי פעם שברו אותה, גרמו לה לחזור בה מהתלונה אבל בסוף היא אמרה את האמת. אני חושבת שאנחנו נתנו לה כוח לבנות סיפור מוצדק של גבורה".