ב-1985 חיילים במדים עדיין נדרשו לשלם על נסיעה בתחבורה ציבורית. ההסדר במסגרתו ניתן להם לנסוע בחינם כנגד הצגת תעודת חוגר נכנס לשימוש יותר מעשור אחר כך. ל' הייתה באותה תקופה חיילת. ביום שישי ה-16 באוגוסט, כשהתכוננה לנסיעה מהתחנה המרכזית בבאר שבע לביתה בבדרום, היא הושיטה יד לארנק וגילתה שחסרים לה שקל שבעים. היא ניגשה לסניף הבנק הקרוב כדי למשוך מזומן מהכספומט, אבל המכונה הושבתה בשל בעיות תקשורת. בשלב הבא ניסתה לגייס מהנהגים בתחנה את הסכום הפעוט, ולאחר שגם המאמצים האלה נכשלו, התקשרה לאחותה ועדכנה אותה שהיא עומדת לחזור הביתה בטרמפים. היא נעמדה בטרמפיאדה שבצומת דרך חברון תחת שמש אוגוסט הלוהטת וחיכתה למכונית שתסיע אותה לביתה.

חלפו דקות ארוכות עד שמכונית כלשהי עצרה סוף סוף ליד ל'. זו הייתה סובארו DL לבנה, הדגם הנפוץ ביותר אז בישראל. כשראתה את הנהג, התעוררה בה לרגע תחושה לא נוחה, אבל מותשת מהחום הכבד, היא עלתה. הימים היו שנתיים לפני פרוץ האינתיפאדה הראשונה וארבע שנים לפני רציחתם של החיילים אילן סעדון ואבי סספורטס בטרמפים, והיחס לסוגיית הנסיעה ברכבים זרים היה מתירני יותר מאשר בשנים שיבואו אחרי כן. כך או כך, ל' לא חשה ביטחון גמור בהחלטתה. משהו הציק לה.  

בדקות הראשונות, הנסיעה הייתה דווקא רגועה. הנהג נראה אדם סימפטי והחשש של ל' הלך והתפוגג. אבל אז, משום מקום, הוא פנה לכיוונה וסינן בזעם כבוש: "אתן, היהודיות שנוסעות בטרמפים...". ל' נלחצה מהמשפט הקטוע וחסר ההקשר. היא אמרה לנהג שאחיה השוטר הזהיר אותה שלא לעלות על טרמפים, בהנחה שהנהג יחשוב פעמיים לפני שיתקוף אחות של שוטר. הוא לא ענה, ול' נלחצה והתכוננה לקפוץ מהמכונית הנוסעת. אלא שהנהג הבחין בכך, נופף מולה באקדח ואיים לירות בה.

זירת המקרה, אחרי באר שבע (צילום: עופר חן)
זירת הפשע, השבוע. במקום נמצא הסנדל של ל' זרוק על החול | צילום: עופר חן

כשהגיע הרכב לתחנת הדלק ברמת חובב, הגובלת בחורשת עצי אקליפטוס, הוא בלם לפתע. הנהג צעק על ל' שתרד, הורה לה להתפשט, תקף אותה מינית וניסה לאנוס אותה. ל' נאבקה בו בכל הכוח. היא פרצה בבכי והתחננה על חייה. אחרי כמה דקות של מאבק, הנהג ירה בה כדור בראש ונמלט מהמקום. הוא היה משוכנע שהיא מתה.

"עד היום אני לא יודעת איך שרדתי את זה, איך נשארתי בחיים", היא מספרת השבוע. למזלה, הקליע שפגע בראשה חדר אליו רק בחלקו, ואילו רובו נהדף החוצה. ל' נותרה בלב החורשה כשהיא מחוסרת הכרה. כעבור מספר שעות התעוררה והחלה לזחול לכיוון הכביש בתקווה להיתקל בעובר אורח שיפַנה אותה לבית חולים, אבל כוחותיה אפסו והיא התעלפה שוב באמצע החורשה. האנס השליך את בגדיה של ל' וסנדליה הרחק מזירת האירוע.

רק למחרת, כמעט יממה אחרי שהנהג הותיר אותה שם מדממת, נמצאה ל'. רועי צאן בדואים משבט אל-עזאזמה שחלפו במקום הבחינו בה חבולה ועירומה, והזעיקו את המשטרה. עדי ראייה שנכחו במקום סיפרו כי ל' המבוהלת לא אפשרה לשוטר הראשון שהגיע לזירה לטפל בה בשל חשש שיפגע בה, והתעקשה על פינוי לבית החולים. שם, ניצלו חייה. אחרי שהתאוששה מעט סיפרה ל' לחוקרי משטרה על רגעי האימה שעברה: "כשזחלתי פצועה לא האמנתי שאחיה. אבל שמחתי שיש לי דסקית ויזהו את גופתי".

חיים דידי (צילום: עופר חן)
רב נגד חיים דידי. "התיק הזה לא מרפה ממני" | צילום: עופר חן

השוטר הטוב

בארכיון תחנת משטרת דימונה, חדר רחב ידיים ועם זאת מעט מחניק, תיק "האנס מהדרום" תופס מקום מכובד. מאות קלסרים צפופים מאכלסים ארבעה ארונות ברזל ישנים, מאלו שחורקים כשפותחים וכשסוגרים אותם. רוב הזמן הקלסרים יושבים במגירות החלודות ומעלים אבק. אבל פעם בכמה שנים, כשמגיע מידע חדש הנוגע לתיק, הם נשלפים.

הפעם האחרונה שבה זה קרה הייתה לפני ארבעה חודשים – רגע לפני פרישתו לגמלאות של רב-נגד חיים דידי, כעת כבר בדימוס, לאחר משטרתית ארוכה. דידי הוא האיש שהיה אמון על התיק כל השנים האלה. "כמעט 30 שנה אני במרדף אחרי האנס האכזר הזה. זה התיק להערכתי היחיד שהמשטרה ממשיכה לחקור במשך תקופה ארוכה ולא מרפה ממנו", הוא אומר. כמה ימים לפני שעמד לפרוש לגמלאות, התקבלו ביחידה המרכזית במשטרת מרחב הנגב מספר שיחות טלפון משונות מאזרחים שביקשו למסור מידע חדש על אודות האנס מהדרום. הפרטים היו עמומים, אך הצדיקו בדיקה. בסופה, החקירה נשארה תקועה. לא הייתה בשורה חדשה בפרשה, גם לא מקץ 30 שנה.

כתבה ממעריב (צילום: מתוך מעריב, אוגוסט 1985)
"יש לי דיסקית ויזהו את גופתי". ראיון עם ל' במעריב, ארכיון | צילום: מתוך מעריב, אוגוסט 1985

דידי הוא באר שבעי רגוע וקר רוח בן 61. לא רואים עליו את 40 השנים שהעביר במשטרה, רבות מהן כבלש. הוא מגלם בדרך כלל את "השוטר הטוב". יש לו זיכרון פנומנלי, והוא זוכר כל פרט על כל מי שישב בחדר החקירות שלו. הוא נחשב לחוקר בעל שיטות יצירתיות: באחד מתיקי הרצח, למשל, חוקרת ביחידה שלו התחזתה לאחות כדי לדלות פרטים מהרוצח שהיה מאושפז בבית חולים. "התיק הזה לא נותן לי מנוחה", הוא אומר, "אני בקשר רצוף עם ל', כמו עם אנשים אחרים שקשורים לתיק, והיה חשוב לי לאורך כל השנים לעדכן אותה בכל פרט שהגיע אליי. זה אוכל אותי שלא פענחנו את התיק הזה – הוא אחד הבודדים שלא הצלחתי לפענח. פענחתי מאות תיקי פשיעה חמורה יחד עם חוקרי ימ"ר נגב, אבל התיק הזה לא מרפה ממני, עדיין תקוע לי בראש".

אחרי שהותקפה בחורשה ברמת חובב, ל' פונתה לבית החולים סורוקה במצב קשה מאוד. היא הוכנסה לסדרת ניתוחים, במהלכם אבטחו את חדרהּ מספר שוטרים. דידי וחבריו למחוז חששו שהאנס יגיע לבית החולים כדי "להשלים את העבודה" ויחסל את ל', מאחר שראתה את פניו גלויות, נסעה עמו ברכב שכנראה היה בבעלותו והיה ביכולתה למסור לחוקרים שלל פרטים מפלילים – כפי שאכן עשתה. גם אם לטענת מספר אנשי חקירה, לא עשתה זאת טוב מספיק.

ראש הצח"מ, רפ"ק בדימוס משה דהן, מסביר שמכיוון ששעות החקירה הראשונות הן תמיד הקריטיות ביותר, הניסיון לתקשר עם ל' בשלבים הללו הקשה מאוד על עבודת המשטרה. "אני לא מאשים אותה כמובן, היא הייתה במצב נפשי קשה מאוד, היא בקושי דיברה", הוא מבהיר. אבל בניגוד אליו, היו חוקרים שכן זקפו זאת לחובת ל', תוך חוסר הבנה משווע של משמעות האירועים שחוותה – כנראה תוצאה של ידע מקצועי חסר על אודות נפגעות תקיפה מינית באותה תקופה. דידי מספר שחוקרים טענו באוזניו כי ל' לא מספרת את כל האמת, שהיא מסתירה פרטים חשובים. "הם חשבו שהיא מחביאה אינפורמציה שיכולה לסייע למעצרו של החשוד", הוא אומר. "אני לא שופט אותה, כי היא הייתה במצב נפשי קשה", טוען דידי.

סובארו DL (צילום: נועם וינד)
סובארו DL. היה אז האוטו הכי נפוץ במדינה | צילום: נועם וינד

ל' מודה שייתכן שלא מסרה את כל הפרטים בשל בעיות זיכרון – תופעה שממילא מאפיינת נפגעי טראומה טריים. "ברור לי שמשהו התפקשש, שהיו פספוסים. ייתכן שלא זכרתי הכל. הייתי במצב קשה, והייתי עסוקה בהישרדות, בלהישאר בחיים".

תהליך השיקום שלה היה אטי ומייסר, כולל שהות ארוכה במוסד השיקומי בית לוינשטיין. חוקרי המשטרה ליוו אותה לכל אורכו. "המצב שלה היה קשה מאוד בהתחלה. היא בחורה אמיצה מאוד, לא כל אחד היה שורד את מה שעברה", אומר דידי. ל' עצמה מספרת השבוע: "אני לא מאמינה בגורל ולא חושבת שזה היה כתוב מלמעלה. אני חושבת שזה היה צירוף מקרים נדיר, מסריח והזוי לגמרי – פשוט נפלתי קורבן לאיזה פסיכופת. תחשוב, הכול בגלל שקל שבעים שהיו חסרים לי".

 "מה הוא מבין בקלסתרונים?"

צוות החקירה שהוקם כדי לאתר את האנס מהדרום, בראשותו של משה דהן, כלל עשרות חוקרים, בלשים ואנשי מודיעין, מהטובים במשטרת מרחב הנגב. במקביל לתשאול שעברה ל', חוקרי המעבדה לזיהוי פלילי הגיעו לזירת האירוע, אספו כמה משערותיו של החשוד ואת קליע האקדח. אולם הצלבה עם המאגרים המשטרתיים הראתה שאין התאמה בין הממצאים לבין הנתונים של כל נחקר או עצור אחר שבידי המשטרה. אגב, אנשי המז"פ שהגיעו לזירה על מנת לאסוף את הממצאים הבחינו שם גם בסנדל של ל' זרוק על החול.

כתבה ממעריב (צילום: מתוך מעריב, 1985)
האנס פתח בדהירה ונעלם | צילום: מתוך מעריב, 1985

בעת ששהתה ל' בבית החולים, הוזעק יום אחד לחדרהּ החוקר משה דוד, שבזמנו הפנוי שימש גם כצייר חובב. משימתו הייתה לצייר קלסתרון שיופץ בכלי התקשורת ויאפשר לאזרחים המכירים את הדמות הנשקפת ממנו ליצור קשר עם המשטרה. דוד ישב עם ל' במשך שעות וחילץ ממנה תיאור מדוקדק של החשוד. "היו לה קשיים בדיבור בגלל הפגיעה בראש", הוא מספר השבוע, "אבל היא תיארה לי בדיוק איך הוא נראה ועל פי התיאור הזה ציירתי קלסתרון. כשסיימתי והראיתי לה, היא אמרה: 'משה, זה הוא, 100 אחוז. הוא דומה לו בדיוק'. הבנתי שעשיתי עבודה טובה והעברתי את הקלסתרון לקצינים שהופקדו על החקירה".

אבל הקלסתרון הזה לא פורסם מעולם. באותה תקופה פנה למשטרה מנשה קדישמן, לימים חתן פרס ישראל וכבר אז אמן ידוע. "יש לי בת חיילת והרגשתי שאני חייב לעזור למשפחה ללכוד את הרוצח", סיפר הצייר לחוקרים. קדישמן נפגש עם ל' וצייר אף הוא קלסתרון, ואת הקלסתרון שלו פרסמה לבסוף המשטרה.

יוכי לביא, חוקרת במרחב הנגב שליוותה את ל' במהלך כל החקירה ושמרה עליה בבית החולים, משוכנעת עד היום שהעדפת הקלסתרון של קדישמן הייתה אחת הטעויות הגדולות שביצע צוות החוקרים בתיק. "עם כל הכבוד, מה הוא מבין בקלסתרונים", היא אומרת. "אני ציירתי קלסתרונים רבים שעזרו לעצור עבריינים מסוכנים", אומר דוד, "פשוט קדישמן היה צייר מוכר ואני לא".

משה דוד
צייר הקלסתרונים משה דוד. הקלסתרון שצייר לא פורסם מעולם

דידי מסביר שעצם העובדה שתיק החקירה הכיל שני קלסתרונים, ועוד סותרים, אף גרמה כנראה לבלבול בקרב החוקרים. גם הוא סבור שהיה צריך להעדיף את הקלסתרון של דוד. "יכול להיות שהיו טעויות שהתפזרנו לכל מיני כיווני חקירה ולא היינו ממוקדים מספיק", אומר דהן ראש הצח"ם, "כולנו בני אדם".

לילה אחד, זמן קצר אחרי שהשתחררה מהמוסד השיקומי, ל' התקשרה למפקד בכיר במחוז ואמרה לו שהיא נמצאת בדיסקוטק ורואה שם, ממש מולה, את האדם שניסה לרצוח אותה. כשהגיעו למקום שוטרים, התברר שזו אזעקת שווא.

החקירה מיאנה בינתיים לרדת מכותרות העיתונים. האנס מהדרום נעשה אובססיה לאומית. המשטרה השקיעה משאבים עצומים בחקירה, שתפחה והלכה ונעשתה לאחת היקרות בתולדותיה: במהלך השנים הושקעו בתיק במצטבר כ-12 מיליון שקל ונחקרו בסך הכל למעלה מ-5,000 אנשים – מספר חסר תקדים.

כתבה ממעריב (צילום: מתוך מעריב, 1985)
חיילים הופנטו בניסיון לדלות עוד פרטים על הרוצח. ארכיון מעריב | צילום: מתוך מעריב, 1985

עם הזמן, ובהיעדר מידע חדש, שיטות החקירה הפכו יצירתיות יותר וקונבנציונליות פחות. יוכי לביא נזכרת כיצד נשלחה לעמוד בטרמפיאדות כ"שוטרת פיתוי": "לבשתי בגדים של בחורה צעירה והמטרה שלי הייתה לפתות את הנהג לפעול, להסתכל עליו כשהוא עוצר, ולראות אם זה אותו אדם שתיארה ל', אבל לא הצלחנו לאתר אותו. הוא פשוט נעלם. חמק לנו מהרדאר".

לא רק לביא ניסתה לפתות את האנס. חוקרים התחפשו לבדואים ולחרדים וארבו לחשוד פוטנציאלי בטרמפיאדות; אחרים עקבו אחרי בעלים שנשותיהם סיפרו שהם נוהגים לצאת מדי יום שישי בצהריים ולחזור בשעת לילה מאוחרת; גששים סרקו שטחים מדבריים רחבים; חיילים שעמדו ביחד עם ל' בטרמפיאדה בעת שעלתה על רכבו של החשוד, עברו היפנוזה בניסיון לשחזר את מספר המכונית שלו; מסוקים הועלו לאוויר כל אימת שאזרחים דיווחו על סובארו לבנה חולפת באזור רמת חובב; ובלשים פשטו על שבטים בדואים והחרימו כלי נשק. אבל שום דבר מזה לא צלח.

החיילים שהופנטו, אגב, נזכרו בלוחית רישוי בצבע לבן וירוק, שרימזו על מכונית שכורה. אחד מכיווני החקירה שנבדקו היה שדיפלומט ישראלי שכיהן באחת השגרירויות באפריקה נהג להגיע בחופשותיו ולנסוע במכונית שכורה לבקר את בני משפחתו בדרום הארץ. החוקרים התקשו לבסס את החשד נגדו. "היו לא מעט חשודים כמו אותו דיפלומט שאחרי שתשאלנו אותם והם שוחררו ופשוט נעלמו לנו. זה לא כמו היום שאפשר להשיג כל אחד", נזכר דהן.  

אחד הניסיונות המשמעותיים ביותר להביא לפריצת דרך בחקירה היה באמצעות תוכנית הטלוויזיה הפופולרית אז – 90 אחוז רייטינג בימי שלטון הערוץ הראשון – "בשידור חוקר" בהנחיית רפי גינת. מפיקי התוכנית שחזרו את האירוע בסיוע חוקרי המשטרה וכ-500 ידיעות הצטברו במהלך השידור, אצל הטלפניות מאחורי גינת, רובן ככולן נגעו לחשוד ולמכונית בה נהג. אולם גם כאן, ללא הועיל.

"אני זוכר שחקרנו מורים, טייסי קרב, מדעני גרעין, פיזיקאים מהקריה למחקר גרעיני, מנהל מתקן ביטחוני רגיש ביותר, בעלי חברות, קצינים בכירים בצה"ל ששירתו ביחידות מודיעין סודיות ונעדרו ימים ארוכים מהבית, חברי קיבוצים, רופאים, מהנדסים, בעלי חברות – כל מי שנסע באותו מסלול עם סובארו לבנה והיה לו דמיון לחשוד", אומר דידי, "אנשים מאוד מכובדים. קיבלנו אלפי טלפונים מאזרחים שטענו שראו אותו".

מנשה קדישמן (צילום: משה שי לפלאש 90)
מנשה קדישמן ז"ל. ביקש לעזור | צילום: משה שי לפלאש 90

ומה נגמר עם כל זה?
"הרבה מהם העלילו על בעלים או בני משפחה בגלל שהיו מסוכסכים איתם. היינו הפתרון שלהם לסגירת חשבון. הגענו ככה לאנשים שמעולם לא נחקרו במשטרה והיו די מבוהלים. הייתי צריך להרגיע אותם. היו כאלה שמסרו אליבי לפיו היו אצל המאהבת".

החוקרים ניסו גם כיוונים נוספים, סהרוריים לא פעם: התייעצויות עם רבנים, קוראות בקפה, מגדת עתידות, אסטרולוגים. "אני זוכר שהלכנו לאיזה רב ידוע בצפון הארץ", מספר דהן, "אחד שסייע באיתור נעדרים, והוא עשה לנו טקס שהיום נראה די הזוי. הוא מלמל כל מיני דברים, עשה כשפים מוזרים, העלה חומרים באש ובירך אותנו שנצליח. לא היה לנו מה להפסיד, באמת ניסינו הכל.

"היו חוקרים שהלכו לכל מיני כיווני חקירה משונים. היה מקרה שעקבנו אחר תושב טבריה, משום שקיבלנו מידע שיש לו מכונית דומה לזו של האנס ושתווי הפנים שלו דומים. עקבנו אחריו במשך כמה שעות, חסמנו את נתיב הנסיעה שלו וחטפנו אותו. אחרי כמה שעות שחררנו אותו כי הבנו שזה לא הוא. תבין, היו אלפי מכונית מהסוג שבו נהג החשוד. זו הייתה משימה מורכבת מאוד להגיע אליו. זה לא כמו היום, שבכל מקום יש מצלמות ואמצעים דיגיטליים". גם דידי סבור שלתקופה הקדם-סלולרית היה חלק בכישלון. "אם היו לי אז את הטכנולוגיות ואת העולם הדיגיטלי שיש היום, כולל איכונים לטלפונים סלולריים ושימוש באמצעים משוכללים יותר, סביר להניח שהתיק היה מפוענח והחשוד היה בכלא".

עיוות את פניו בעת המעשה 

לכישלון של צוות החקירה היה, כך נראה, מחיר כבד. המצוד שניהלה המשטרה אחרי ה"אנס מהדרום" לא הפריע לו להכות שוב, והפעם זה אף הסתיים ברצח. קצת פחות משנה – באפריל 1986, שנה אחרי שתקף מינית את ל' וניסה לרצוח אותה, ובעוד חוקרי המשטרה משקיעים משאבים רבים בניסיון לאתר אותו, הוא רצח באכזריות רבה, על פי החשד, את מרים שטקר – מתנדבת גרמנית בת 20 מהמבורג שעבדה בפרדס ליד קיבוץ רביבים. האיש ירה בה כדור בראש, נשך חלקים בגופה והשליך אותה לא הרחק מהקיבוץ. גורל דומה נפל גם בחלקה של לוסי איימוס, מתנדבת מבריטניה שנורתה מטווח קצר וגופתה הושלך ליד קיבוץ דורות. בכל המקרים הירי מאקדח 9 מ"מ. במקרה של שטקר - עובדים בפרדס העידו במשטרה, שראו מכונית לבנה מסתובבת באזור מה שתאם לכאורה לרכב האנס מהדרום - סובארו לבנה. ברצח של איימוס היו דיבורים על מכונית לבנה שבתוכה נהג הרוצח שירה בה למוות.

חנית קיקוס (צילום: צילום ביתי, רפרודוקציה: עודד קרני)
חנית קיקוס ז"ל. הכיוון נשלל | צילום: צילום ביתי, רפרודוקציה: עודד קרני

המשטרה העריכה שקיים קשר בין שלושת המקרים, כמו גם בינם לבין שורת מקרים נוספים של חיילות שהותקפו מינית בטרמפיאדות וניסיונות לחטוף אותן, בשל מה שנראה כדפוסי פעולה דומים: החשוד נהג לאסוף טרמפיסטיות למכונית הסובארו הלבנה שלו; איים או אף ירה באקדח 9 מ"מ; ועיוות את פניו בפרצי זעם וטירוף תוך כדי המעשה. על פי התיאור של ל' ושל אחרות הוא היה בעל חזות אירופית, בלורית שיער בצבע בהיר, קומה ממוצעת, עיניו ירוקות-חומות והיה לו רווח בין השיניים.

ההתפתחות המשמעותית ביותר בפרשה ארעה ב-1987, שנתיים אחרי תקיפתה של ל' ושנה אחרי הרציחות של שטקר ואיימוס. צעירה תל אביבית בשנות העשרים לחייה הגיעה לתחנת משטרה בעיר וטענה שהיא יודעת להצביע על "האנס מהדרום", שכן עברה ניסיון אונס בידי אדם שתיאורו מתאים לזה שלו, ושבנוסף, פניו התעוותו תוך כדי המעשה. בעקבות המידע החדש עצרה המשטרה מהנדס אלקטרוניקה, והוא אף הודה כמה שעות לתוך החקירה שהוא הוא "האנס מהדרום". אולם הדברים החלו להשתבש כאשר ל', שמטבע הדברים הוכנסה גם היא בשלב זה לתמונה, התקשתה להשלים את הליך מסדר הזיהוי שאליו הועמד החשוד. לבסוף נמצא שהחשוד אינו כשיר לעמוד לדין, שכן הוא לוקה בנפשו. והוא אושפז בבית חולים לחולי נפש. "אני זוכר מקרים שהיינו בטוחים שזה האנס, שהנה הגענו אליו אבל הפרטים שהוא מסר לנו לא תאמו את מה שהיה בזירה. אני מעריך שזה מה שקרה עם מהנדס האלקטרוניקה מתל אביב.  היו לא מעט אנשים שדמו לקלסתרון אבל זה לא מספיק להגיש כתב אישום, צריך ראיות נוספות ולצערי לא היו לנו", הסביר דידי.

ההתפתחות החשובה הבאה בתיק הגיעה עשור אחרי אותו מעצר. ב-1997 פנה ד"ר עמוס בוחניק למשטרה והציע לה מידע חדש ומשמעותי בפרשת "האנס מהדרום", זאת בתמורה להפסקתה לאלתר של החקירה שהתקיימה בשלוחה הדרומית של היחידה לחקירות הונאה נגד הרב אלעזר אבוחצירא, אליו היה מקורב. בחשד להעלמת מס. על מנת לבחון את כדאיות העסקה, ביקשה המשטרה מבוחניק – מי שהורשע לימים בפרשת "מדבקות הפלא" שניפק שותפו, אריק קליין – אינדיקציה ראשונית לגבי אותו מידע שהציע. משהיא ניתנה לה ונבדקה, הוחלט לסרב להצעתו. האם בדיעבד הייתה זו טעות שמחירה היה התמסמסות התיק? "לא היה לבוחניק מידע ספציפי", טוען דידי, "הוא דיבר בכלליות. קשה לי להאמין שהמידע שלו היה מביא לפענוח הפרשה".  

באיזשהו שלב חשדו במשטרה שאולי יש קשר בין האנס בסובארו הלבנה לרצח אכזרי אחר שהתרחש בדרום: רצח חנית קיקוס. קיקוס בת ה-17 מאופקים נרצחה ביוני 1992, לאחר שעלתה על טרמפ. ברצח שלה הורשע סולימן אל-עביד, שעל פי פסק הדין עצר לה בטרמפיאדה, הוביל אותה לחורשה ולאחר מכן אנס ורצח אותה. בסופו של נמצא שוני בין הזירות, והכיוון הזה נזנח.

חיים דידי (צילום: עופר חן)
חקרנו מורים, טייסי קרב, מדעני גרעין. דידי | צילום: עופר חן

באוגוסט 1997 שוב חשבו במשטרה שהאנס מהדרום בידיהם, כשדניאל עוקב, לוחם סיירת רימון לשעבר, יצא מאילת ולקח איתו טרמפ שני תיירים בריטיים לכיוון תל אביב. במהלך הנסיעה, כשעצרו ליד מצפה רמון, עוקב שלף אקדח 9 מ"מ, ירה בשניהם ונמלט מהמקום. התייר נהרג וחברתו נפצעה קשה מאוד. החשד נגד עוקב הוסר לאחר שהתברר שממצאי ה-DNA שנדגמו בזירת האנס שונים מאלו של עוקב.

לא מספרת אפילו למשפחה

האפשרות ש"האנס מהדרום" מסתובב כיום חופשי פחות מטרידה את קציני המשטרה, בעבר ובהווה, מכפי שניתן היה לחשוב.  "אני מעריכה שהוא התאבד או מת. קשה לי להאמין שהוא עדיין חי", טוענת יוכי לביא. גם משה דהן חותם על התיאוריה הזאת. "אני לא אתפלא אם האיש הזה מת בנסיבות כאלה ואחרות, או לחילופין הפסיק לפעול מחשש שנתפוס אותו", הוא אומר. "אבל אסור אף פעם בתיקים פתוחים כאלה להרים ידיים. נקודת המוצא צריכה להיות שהוא חי עד שייתפס. אני עדיין חי בתחושה של החמצה גדולה, אבל לא הכל היה תלוי רק בחוקרים".

דידי, לעומתם, מאמין שהחשוד עדיין בחיים ושהתיק יפוענח. יותר מזה, הוא חושש שהאיש כבר עבר באחד משלבי החקירה תחת ידיהם של החוקרים, אך שוחרר. "אני מעריך שייתכן מאוד שחקרנו אותו ולא הצלחנו לגלות שזה הוא", הוא אומר. "בכל זאת נחקרו אלפי בני אדם – זה דבר חסר תקדים בתיק חקירה. אבל אני אדם מאמין, תמיד יש תקווה שהחשוד יעשה טעות, במיוחד כשהיום יש אמצעים שבקלות יכולים להביא להפללתו. התיק הזה לא יישאר פתוח לנצח".

ובינתיים, מי שמשלמת את המחיר הכבד ביותר כנראה על המצב הקיים היא ל'. לאורך השנים הקפידה להישאר אנונימית, היא חרדה מאוד לפרטיות שלה, שומרת על חייה כמו כספת סגורה, מסתירה את המקרה אפילו מסביבתה הקרובה ואף אין לה פייסבוק. בעקבות התקיפה הוכרה על ידי משרד הביטחון כנכת צה"ל. "מאז", היא מספרת, "היו לי חיים קשים מאוד. זה נס שאני בכלל חיה – בלי המשפחה והחברים ועוד המון אנשים טובים, הייתי היום במקום אחר לגמרי. הייתי במצב נפשי קשה מאוד ועשיתי המון עבודה עצמית. הבנתי שאסור לי לשקוע במרה שחורה, שזה תלוי רק בי".

והעובדה שהוא לא נתפס מקשה עלייך?
"אני מייחלת ליום שייתפס. אני מחכה לזה. הלוואי שזה כבר יקרה. למרות שעברו 30 שנה, אני לא רגועה. עדיין חיה בחרדות. פוחדת על הילדים שלי. שומרת עליהם קרוב. בעלי והמשפחה שלו לא יודעים כלום על מה המקרה שלי ואסור בחיים שיידעו על זה. זה סוד שאני שומרת רק לעצמי. מה שקרה לתאיר ראדה הלחיץ אותי מאוד. במהלך השנים היו לי חששות שהוא ינסה לפגוע בי, אני עדיין לא רגועה עד שיודיעו לי שזהו, שזה נגמר והוא נעצר. אני מתפללת שהיום הזה יגיע. אני מאמינה שזה עוד יקרה".