נהג המונית שעצר לשלוש הנערות המבולבלות בפאתי כפר קאסם בשעת אחר הצהריים של יום אחד לפני כמעט 20 שנה, כנראה לא הבין את גודל הרגע. ואולי הוא דווקא כן הבין; אחרי הכל, לא בטוח שבנות פחות מ-14 שנוסעות לבדן במונית היו אז מחזה נפוץ במיוחד. כך או כך, לצעירות הנרגשות היה כסף, הן ביקשו להגיע לכפר סבא והן שילמו על הנסיעה. זו הייתה תחילתה של הבריחה הגדולה שלהן, או לפחות של הראשונה מאלו שעוד יבואו.
רוזאן שחאדה, אז בת 13, הייתה המובילה. היא זו ששכנעה את אחיותיה, המבוגרות ממנה במעט, לברוח מהבית, שהיה רווי אלימות, פחד וכאב. אף שגדלה בחברה בדואית סגורה ופטריארכלית הבינה שחאדה כבר כשהייתה בת 8 שלא ככה אמורים החיים להיראות. "נולדתי למשפחה שבה גברים אלימים שלטו על נשים", היא מספרת היום. "אמא עברה אלימות יום-יומית ואני מגיל צעיר ניסיתי להגן עליה, אז האלימות עברה אליי ואל האחיות שלי".
האלימות של האב דווחה בזמנו למשטרה לפחות פעם אחת, ושחאדה וגם אחת האחיות זוכרות שישב מספר ימים במעצר. מעבר לזה, היא טוענת, איש במשפחה המורחבת או בקהילה לא ניסה לעזור להן.
איך ידעת בגיל כל כך צעיר להתנגד?
"היה לי אומץ. ככה הצלחתי לצאת מהעולם הזה. בדקתי, חקרתי, שאלתי, והבנתי שככה זה כשאת אישה אצלנו, אסור לך להחליט שום דבר לגבי עצמך. את יכולה רק לאכול, לשתות ולישון. אין מצב שתצאי מהבית או תלכי ללמוד, אין מצב לחברות. יביאו לך חתן מבוגר, וזה מה יש. לא הסכמתי לחיות את החיים האלה".
אל תדברי, אז הוא לא יהרוג אותך
שחאדה מספרת על ילדות בצל אימה מתמדת, על לילות ללא שינה ועל מצב פיזי ונפשי קשה. "היו לי פחדים שלא ייאמנו, הייתי כל הזמן בפחד. היה בורח לי פיפי בלילה. אמא שלי הייתה בדיכאון קשה מאוד, מעולם לא ראית עליה חיוך. היא לא הייתה בעולם שלנו, היא הייתה בעולם אחר", היא נזכרת. "יום אחד אבא הגיע הביתה והתחיל להרביץ לה. זה היה קשה מאוד. היא הייתה מלאה בדם, מכות כחולות. אני לא אשכח את זה בחיים".
שחאדה ושתי אחיותיה קפאו נוכח האלימות הקשה. כשהאב קם ויצא, האם הלכה להוריה. "זה היה משהו כמו רבע שעה הליכה", נזכרת שחאדה. "הלכנו בכביש, אמא שלי הלכה מדממת עם בגדים קרועים ואני והאחיות שלי הלכנו אחריה בוכות. כולם ראו אותנו, אבל אף אחד לא התערב".
גם כשהגיעו לבית הסבים לא קיבלו שם את העזרה, הנחמה או ההגנה שהיו יכולות לקוות להן. "סבתא שלי טיפלה באמא, עטפה אותה והסבירה לה שהיא לא יכולה להישאר אצלם. אחרי חצי שעה הדודים שלי, האחים הגדולים של אמא, נכנסו והודיעו לה שאין לה מה לחפש שם ושתחזור הביתה לבעלה. אמא שלי אמרה שהוא יהרוג אותה, והם אמרו לה שזו בעיה שלה. הם אמרו לה, 'אל תדברי, אז הוא לא יהרוג אותך".
זו הייתה הנקודה שבה החליטה שחאדה בת ה-11 שהיא חייבת לפעול. "פחדתי כל כך, מהכל. הייתי בטוחה שהוא יהרוג אותה. אצל החברות בבית הספר ראיתי בתים שהייתה בהם מציאות שונה, עולם שרציתי להיות בו. רציתי לצאת מהבית שלי, אבל לא ידעתי איך. אסור היה לי ללכת לחברות או לדבר עם המשפחה. אם הייתי הולכת לשכנה, האח שלי היה מלשין ואז הייתי מקבלת מכות מאבא".
אחיה הבנים, מספרת שחאדה, למדו מגיל צעיר מאוד כיצד פועלת ההיררכיה בתוך המשפחה. לעומת הילדות, הילדים היו מטופחים ודאגו להם לחינוך ולחוגים; הם הפנימו ויישמו את הדיכוי של הנשים באופן טבעי ביותר. שחאדה הבינה שהיא יכולה לחלץ את אחיותיה ואת עצמה בלבד, ובשלב הראשון הבינה שכדי להימלט תזדקק לכסף. "על אמא שלי הופעלה גם אלימות כלכלית קשה, בקושי היה לה כסף", היא מספרת. "התחלתי לבדוק ומצאתי עבודה בחממות של פרחים. הצעתי לאמא שתשכנע את אבא שלי שיאפשר לה, ויצאנו ביחד לעבוד, היא ואני והאחיות שלי".
במשך שנתיים חסכה שחאדה שקל לשקל. בפעמים שהאלימות בבית גרמה לה פציעות שדרשו בדיקה רפואית, הייתה נוסעת עם אמה לרופאה בכפר סבא ומתבוננת בעולם שמחכה לה. יום אחד, בזמן העבודה בחממות, החליטה לספר לאחיותיה על תוכנית הבריחה המתקרבת. "הן אמרו שאני משוגעת. לא הייתה לי תוכנית קונקרטית, רק לחסוך. האחיות שלי מאוד חששו שאם יתפסו אותנו, יהרגו אותנו".
פחד כזה מחזיק נשים הרבה זמן במצב הזה, ומונע מהן לברוח.
"הסברתי להן שעדיף לנו לברוח, כי להישאר יהיה הרבה יותר גרוע. אמרתי להן, 'תראו מה קורה עם ההיא וההיא, נערות בנות 15–16 שהתחתנו עם גבר בן 40. אנחנו לא רוצות את זה'".
לא ידעתי שיש דבר כזה עזרה מהרווחה
יום הבריחה הגיע. כל אחת מהאחיות יצאה מהבית בשעה שונה, כדי למשוך כמה שפחות תשומת לב. "יצאתי לפניהן, הייתה הרגשה של טירוף", היא נזכרת, "ואז פשוט עלינו למונית. ידעתי להגיע לכפר סבא, ומשם המשכנו לתל אביב. העברית שלי הייתה לא טובה, אבל הצלחנו איכשהו לשכור חדר במחיר נמוך. נכנסנו אליו ולא יצאנו במשך שלושה ימים. היה לי טלפון מוסתר שקניתי, ובשלב מסוים התקשרנו למשטרה".
בשיחה עם המשטרה גילו שלוש האחיות שכל הכפר מחפש אותן. כיוון שבשכונה היו סכסוכי משפחות, כולם הניחו שנחטפו. שחאדה החליטה שהן חייבות להתרחק עוד. בפעם הראשונה בחייהן הן עלו לרכבת, נסעו לחיפה והתקשרו למשטרה שוב. השיחה הזו שינתה את חייהן. "אמרנו לשוטר שאנחנו כבר לא מאמינות שמישהו יעזור לנו, אבל לי בכל זאת הייתה תקווה שיש אנשים טובים כמוני בעולם", היא מספרת, והשוטר אכן זיהה את המצוקה, נתן לילדות את המספר הפרטי שלו והסביר להן שיש גופים שיכולים לסייע להן.
"לא שמעתי בחיים על הרווחה, לא ידעתי שיש דבר כזה עזרה מהמדינה", אומרת שחאדה. "נפתח בפנינו עולם חדש ומדהים. ביקשנו מהשוטר שיבוא לקחת אותנו בלי ליווי משטרתי, ומשם בעזרת הרווחה נכנסנו לפנימייה. הבינו שאנחנו ברמת מסוכנות גבוהה, והכניסו אותנו לפנימייה סגורה עם הנוער הכי קשה שיש".
אחרי שנתיים בפנימייה התחדש הקשר עם המשפחה בכפר קאסם, בסיוע הרווחה. שחאדה ואחיותיה חזרו לחיות עם האם ועם שני האחים, והאב הגיע לביקורים פעם בשבוע.
האמנת שזה יצליח?
"חששתי, אבל ידעתי שהרווחה צמודה אלינו. פעם בשבוע הגיעה מישהי שאפשר היה לדבר איתה ולספר לה מה קורה. אמא עדיין הייתה בעולם שלה, אבל התרגלנו ליום-יום. אבא היה בא לבקר ולא היינו מתקשרות איתו, אבל בינתיים שני האחים שלי גדלו להיות מפלצות. האח הקטן שלי הפך לאיש גדול ושרירי, והבנתי שהבעיה עכשיו היא לא אבא, אלא הלוחמים שלו. הם התחילו להגביל אותי".
גם הפעם שחאדה לא התכוונה לוותר על החופש שלה. "רצינו לחיות ולהחליט בשביל עצמנו. הבנתי שאף אחד לא יכול לעזור לי, רק אני. החלטתי שוב לצאת מהבית, הפעם בדרך יותר מתוכננת וחכמה". יום אחד קמו שלוש האחיות לפנות בוקר, לקחו את הטלפון של אחיהן, יצאו מהבית ונעלו את האח בפנים. הן שוב ברחו לחיפה, שוב פנו לשוטר שעזר להן בפעם הקודמת, וחזרו למסגרת הפנימייה. "לימדו אותי שם איך לנהל את החיים שלי, ובגיל 18 האחיות שלי ואני יצאנו לחופשי", מספרת שחאדה. "שכרנו דירה, חיינו לבד. חגגנו את החופש. למדנו מה שרצינו, האחיות שלי למדו נהיגה וקנו אוטו. את יודעת מה זה בשבילנו? היינו יושבות בבית ולא מצליחות לדמיין מה עברנו".
תמיד תהיה סכנה
אחרי סיפור כזה, שחאדה לא האמינה שתחווה אלימות שוב – אבל המציאות הייתה מורכבת יותר. "בגיל 17 הכרתי בחור נוצרי. היינו חברים, הוא הכיר את הסיפור האישי שלי, והקשר בינינו הפך לרציני", היא מספרת. השניים התגוררו ביחד כחמש שנים, ובשלב מסוים גם התנצרה עבורו. כשהייתה בת 27 התחתנו. "אחרי שילדתי את הבת הבכורה שלי המצב הכלכלי שלנו היה קשה, היו רק הוצאות. הוא היה חוזר מאוחר בלילה, לא נותן לי כסף, ממציא סיפורים. כשהבת השנייה שלי הייתה בת שלושה חודשים, הוא נתן לי סטירה בפעם הראשונה".
שחאדה עברה מספיק כדי להבין בדיוק לאן זה הולך. "באותו רגע התקשרתי למשטרה, והם באו ועצרו אותו מיד. הוא קיבל צו הרחקה, ועשרה חודשים היה מחוץ לבית. כולם ניסו להתערב ולפשר, הוא הבטיח שיעבור טיפול, ואחרי 11 חודשים חזר הביתה. אני הייתי חשדנית כל הזמן, כי מספיק לחוות אלימות פעם אחת. הוא חיטט לי בחיים, רצה לדעת כל הזמן איפה אני. ממש הסתרתי ממנו חלק מהחיים שלי".
שחאדה הבינה ששוב תצטרך לסמוך על עצמה. היא מצאה עבודה והחלה לחסוך כסף, אלא שהאפיזודה האלימה הבאה לא איחרה להגיע. "יום אחד התחיל ויכוח שבמהלכו אני לא ויתרתי והגנתי על עצמי. בשלב הזה הוא חנק אותי. לא התנגדתי, הבנתי שאני צריכה לא לזוז, כי אחרת הוא יהרוג אותי. כשניסיתי לברוח גיליתי שהדלת נעולה. הוא תפס אותי בשיער, המשכתי לשבת. הוא עמד ונאם על זה שאני לא יכולה ללכת למשטרה".
איך הצלחת לצאת מזה?
"במזל. הוא קיבל פתאום טלפון חשוב, והיה חייב ללכת. באותו רגע נעלתי והזמנתי משטרה".
במשטרה הציעו לשחאדה לעבור למקלט לנשים מוכות ("מקלט זו לא המילה הנכונה. המקום הזה הוא גן עדן לעומת מה שחוויתי. מישהי שחווה אלימות כל יום, דמייני מה זה בשבילה"), ולמרות הרתיעה הראשונית הבינה שזאת כרגע האופציה הכי טובה לה ולבנות. היא בילתה שמונה חודשים במקלט בבאר שבע וסווגה שוב ברמת מסוכנות גבוהה. במהלך התקופה הזו הצליח בן הזוג בדרך לא דרך לאתר את מקום הימצאה, הופיע בגן המשחקים ששהתה בו עם בנותיה, וקיבל מיד צו הרחקה נוסף. הדבר לא הרתיע את שחאדה, שהחליטה לעזוב את המקלט ולצאת בחזרה אל החיים.
איך מצליחים להתקדם ממקום כזה? זה פחד אלוהים.
"למדתי המון במקלט. חקרתי המון נשים והחלטתי לפתוח עסק חדש, של תמיכה בנשים שורדות אלימות. תמיד תהיה סכנה, אבל ידעתי שאני חזקה ויודעת למה אני מסוגלת".
צוות המקלט התנגד, אבל כמו תמיד, שחאדה עמדה על שלה. היום היא גרה בדירה עם שתי בנותיה, מרצה ומלווה נשים. "שמתי לב שהרבה נשים שיוצאות מזוגיות אלימה עוברות לזוגיות אלימה חדשה. הן לא למדו איך לבנות את עצמן. אני מסבירה להן איך אני מתגברת על הפחדים. אני עצמאית, עובדת קשה, מגדלת לבד שתי בנות, לא נחה לרגע".
בן הזוג לשעבר יודע איפה היא גרה, וגם דפק לה פעם אחת על הדלת בלילה. "מיד הבאתי לו משטרה, יש נגדו כרגע שלוש או ארבע תלונות, ומתנהלים נגדו שני תיקים. כל תיק כזה עושה לו נזק לעסק, אז הוא נשמר ולוקח צעד אחורה".
שחאדה מוגנת היום במסגרת סיירת מיכל, מיזם משותף של פורום מיכל סלה והמשרד לביטחון לאומי, שמעניק הגנה חינם לנשים מאוימות שעומדות בקריטריונים קפדניים מאוד. "אחרי שהאקס הגיע אליי הביתה, הבנתי שצו הרחקה זה נייר שלא באמת יכול לעזור לי ופניתי לפורום. היום יש לי לחצן מצוקה ומצלמת אבטחה, אני משתתפת בקורס הגנה עצמית ומקבלת סיוע משפטי מטעמם. בשביל אישה שצריכה עזרה מהירה ולא תמיד המשטרה מגיעה, זה מדהים".
בקרוב תתחיל שחאדה להרצות במערך ההרצאות של הפורום. "אנחנו נתחיל הרצאות בערבית כדי להגיע לנשים חסרות ידע מאוד. מישהי, למשל, שמעה מבעלה שאם היא תלך לרווחה ייקחו ממנה את רישיון הנהיגה. הן תמימות מאוד. יש מקרים כאלה גם במגזר החרדי וגם במגזר הכללי, אני מקבלת שלוש–ארבע פניות בשבוע מנשים שחיות את זה ופשוט לא יודעות כלום על האפשרויות שלהן להינצל".
את בקשר עם המשפחה שלך היום?
"אמא שלי יצרה קשר כשהייתי במקלט, ובחרתי לדבר איתה. היא עדיין עם אבא שלי. בסופו של דבר החלטתי לא להיות איתה בקשר כי היא עדיין חיה תחת אלימות. אני לא שופטת, אבל הבנות שהבאתי לָעולם ילמדו לא לחיות לעולם תחת אלימות".