המבט

בבית החולים יש עניין כזה, שפעם ביום נכנסת אלייך אישה נחמדה עם דיבור רך ושואלת אם את רוצה לדבר 'על מה שקרה'. אני הייתי סרבנית. לא רוצה לדבר עם עובדת סוציאלית שאני לא מכירה, לא רוצה לקחת כדורים שיקלו עליי, למרות שהצוות במחלקת טראומה הפציר בי שוב ושוב. הייתה לי הבנה פנימית שאם ארשה לעצמי לחוות את הכאב הזה עד הסוף, זה יעזור לי בהמשך. לא כי ידעתי אז משהו על משהו, זו הייתה פשוט אינטואיציה. לא יכולתי לשאת מבטים מרחמים או דמעות לידי.  אני עצמי כמעט לא בכיתי.

יום אחרי שהגעתי לאשפוז, הילדים באו לראות אותי. הבן שלי שאל מה יהיה עם יום ההולדת שלו, והבת שלי הייתה מוטרדת משריטה לא יפה במיוחד שהיתה לי על הפנים. 'אל תבכי', אמרו לי, 'זה לא נעים לנו כשאת בוכה'. חשבתי לעצמי כמה נורמלי מצידם להגיב ככה. מאז הקפדתי לא לבכות. לא לידם, כמעט לא בכלל. זה לא שלא היו לי דמעות. בטח שהיו. עדיין יש. אבל בכי כזה גדול ומשחרר – זה לא.

בשחרור מבית החולים הבנתי שהמבטים המרחמים, כמו אלה של העובדות הסוציאליות, יהפכו לשגרת היום שלי. לראשונה הבנתי כמה אנשים מפחדים ממוות; מהעיסוק בו, מלדבר או לשמוע עליו, מלהזדהות עם אובדן של אחר. יש להם מין מבט כזה של היסוס, של מי שלא יודע איך לגשת, של מי שרוצה להגיד משהו ולא יודע איך.

ראיתי את המבטים האלה בכל מקום. השכנים במדרגות, עם המבט הנבוך והשלום המהוסס. ההורים הנבוכים מבית הספר שלא יודעים מה נכון להגיד לי כשהילדים לידי. הפקידה מהבנק שמדקלמת שהיא משתתפת בצערי. אנשים מהעבודה שרוצים להגיד משהו משמעותי אבל לא יודעים איך. כל אלה מציצים בי בסוג של בהלה. מה אומרים לאישה שכל עולמה התהפך ברגע אחד?

זה בעיקר מרגיש כמו מלכוד. מרוב זהירות, בהלה ורחמים אנשים הופכים ברגעים האלה את האובדן לחזות הכל. כאילו שכל מה שהיה קיים בחיי עד לרגע ההוא כבר איננו.

נזקקתי בדיוק להפך מזה. כדי להחלים, נזקקתי שוב להרגיש "רגיל". מעטים האנשים שיודעים איך לנהוג בטבעיות כלפי מי שנמצא בנקודת שבר של חייו; פשוט להיות, להקשיב מבלי לתת מענה מיידי, לחוש יחד את הפחד מהעתיד לבוא. גיליתי כמה נדירים הם האנשים שיודעים שפרידות מהחיים הן חלק מהמסע שלנו כאן, שיודעים להיות בכאב ולמצוא לו מילים.

הם הכעיסו אותי, האנשים שלא ידעו איך להגיב. פעמים רבות הייתי הודפת אותם. לעיתים בגסות. לא רוצה שיעזרו לי, לא רוצה שישאלו מה שלומי. שלא ירחמו. הייתי שופטת אותם על זה שהם לא מדויקים; לא באמירות שלהם, לא במחוות.

דרך מפותלת מאד מחברת בין הזמן ההוא לזמן הזה. היום, אם מישהו מתקשה מולי, אני מיד מושיטה לו יד בדמות מילים מחברות ומקלות, מסבירה לו שזה חלק מחיי. שעבורי, ההיעדר הוא טבעי. לא קשה לי לדבר על יוני או לזכור אותו. להפך. בדיוק להפך.

ענבל מרום (צילום: איליה מלניקוב)
צילום: איליה מלניקוב

בגוף אני מבינה

קשה להסביר את התחושות הפיזיות של הפציעה. את רמת הכאבים. את האופן שבו גוף פצוע, מלא רסיסים, מתמלא מים ומתנפח עד שאת לא מכירה את עצמך. גוף שלא מפסיק לכאוב. ימים של הזנה מהווריד. של מקלחות במיטה כי הרגליים לא נושאות אותי. של שיער שמסרקים שוב ושוב ועדיין יוצא ממנו פיח שחור. של חבישה ארוכה של הפצעים הפתוחים.

אלו דברים שנראים לקוחים מחיים אחרים, אבל הסימנים על הגוף מזכירים שאלו החיים שלי.  

הפציעה הזו הצילה את חיי. היא דרשה ממני להחלים. לא לשקוע. היה בי יצר הישרדות של היאחזות בחיים. יצר כמעט קדמוני, לא נשלט.

לא הסכמתי שיבואו לבקר אותי. מעטים קיבלו אישור כניסה – אנשים שהחברות איתם היא לעומק החיים.

הרופא שלי, ד"ר יורם קליין, נהג לדבר איתי בלילות הארוכים בהם לא ישנתי. "אצלכם בתעשיית הטלוויזיה אתם כל כך בבועה שאנשים מתקשים להאמין שדבר כזה יכול לקרות לכם", אמר, "כאילו מישהו מוגן ממשהו". אבל זה קרה. זה קרה לי.

העצה הטובה ביותר שקיבלתי באותם ימים הייתה לחזור ולספר מה קרה כדי לשחרר את הטראומה. לא לכלוא אותה.

וכך עשיתי. שוב ושוב ושוב סיפרתי את פרטי היום ההוא. אנשים סקרנים לשמוע מה קורה מאחורי הקלעים של המוות.

ענבל מרום (צילום: איליה מלניקוב)
צילום: איליה מלניקוב

פרידה

יום שבת, תשע וחצי בבוקר סגרירי. אנחנו צועדים במדרחוב באיסתיקלל, מנהלים שיחה לא צפויה על אלוהים. יוני לועג כמעט בגסות לאמונה באלוהים. אני מאמינה בו.

קצת יותר משעה אחר כך מחריד פיצוץ אדיר את השקט במדרחוב. ההדף מפיל את כולם מסביב. לוקח לי עוד כמה שניות להפנות מבט שמאלה. אני רואה את יוני שוכב לידי. הוא שלם ויפה, למרות כל מה שאפשר לדמיין.

אני פצועה, יש רעש גדול מבחוץ, אבל בפנים יש בי שקט ובהירות גדולה. אני מבינה הכל, יודעת מיד. בתדהמה מוחלטת אני רואה את הנשמה היפה שלו נפרדת מהגוף. אני חושבת לעצמי: יש אלוהים.

לפתע אני נבהלת. בטח יש משהו שצריך לעשות עכשיו. אבל מה? אני מניחה עליו יד ומחפשת דופק, אבל לא מרגישה פעימות. עכשיו הידיעה סופית. אני יודעת, אבל לא מסוגלת להגיד את צמד המילים הזה שמצמית את הלב. יוני מת.

מטוס הרקולס של חיל האוויר החזיר אותנו מטורקיה לארץ. אני כותבת ״אותנו״, אבל אז לא ידעתי שבבטן המטוס טסים גם הארונות. רק זמן רב מאוחר יותר הבנתי שחזרנו ביחד.

ללוויה לא באתי. בבית החולים הציעו לי להגיע באמבולנס על אלונקה, אבל סירבתי. אני כבר נפרדתי.

ענבל מרום (צילום: פרטי)
"ראיתי אותו לידי, שלם ויפה, בניגוד למה שאפשר היה לדמיין". יוני שור | צילום: פרטי

חיים של אחרים

בזמן ההחלמה פיתחתי לי מנהג, שליווה אותי חודשים אחר כך, לגלול את הפיד לתאריך של הפיגוע ולראות מה עשו באותו זמן האנשים שאני מכירה. הופתעתי לגלות שגם אנשים קרובים חיו את חייהם לגמרי כרגיל באותו היום. אנשים העלו תמונות של הילדים מחופשים בפורים בזמן שחיי נחצו לתמיד. הבנתי שהחיים ממשיכים. הם באמת חזקים מהכל.

זה לא לגמרי מדויק. נכון, החיים האלה באמת חזקים, אבל להמשיך לחיות זו בחירה. החיים חזקים מהכל עבור מי שבוחר בהם.

דרושים כוחות נפש אדירים כדי לקום מהמיטה בבקרים של כאב, לטפס מתוך המצולות ולעשות פעולות של שגרה, פעולות שמכניסות כוח חיים לתהומות הנפש. הכוח הזה, שלא תמיד מרגישים בו, חוצב את דרכו גם במקומות החשוכים ביותר. הוא קיים בי, בילדים שלי, במשפחה המורחבת. אני משתדלת מאז לזכור את מה שחשוב. לנכוח בחיים האלה באמת, לא סתם לחלוף, להיות, לפתוח את הלב, להגיד אמת, לא לפחד. יש לא מעט פעמים שאני גם מצליחה.

עקבות

כששואלים אותי האם נשארו אצלי עקבות של פוסט-טראומה בעקבות הפיגוע, אני מיד אומרת שלא, מה פתאום. אין לי סיוטי לילה. קולות חזקים לא מקפיצים אותי, אין לי כמעט חרדות. המילים והנשימה לא נעצרות לי כשאני מדברת ״על זה״. כשאני  נזכרת בכל המראות הלא פשוטים ובפרידה מיוני, אני זוכרת את זה בשקט. בלי בהלה.

אבל הטראומה מוצאת אותי במקומות אחרים. עקבותיה קיימים. קשה לי, למשל, לנסוע לחו"ל. המחשבה על העזיבה של הבית, המחשבה על נסיעה למקום אחר שבו הכל יכול לקרות, מזכירה לגוף ולנפש את הטלטלה ההיא. 

פוסט-טראומה זו מילה גדולה, אבל היא בעצם תזכורת לכך שכלום לא הולך לשום מקום. זה לא רק מוות. כל פרידה או מטען רגשי כבד מותיר את רישומו. הגוף והנפש הם מערך משוכלל מאין כמוהו. מאום לא זולג, הכל נרשם, גם אם נדמה שלא. אני חושבת שהריפוי הוא לא נקודתי. הוא כנראה לכל החיים.

ענבל מרום (צילום: איליה מלניקוב)
צילום: איליה מלניקוב

זיכרון

שנה אחרי מותו של יוני החלטנו לערוך לזכרו ערב עם מוזיקה, אלכוהול ודיבורים. בחרנו מקום יפה בקיבוץ שבו גדל, קבוצת שילר. התגברתי על הרבה חסמים וביקשתי ממוזיקאים שאני עובדת איתם וקרובה אליהם לבוא ולשיר שירים שיוני אהב. לא היה לי קל לבקש. חששתי שיהיה להם לא נעים להגיד 'לא', פחדתי להיראות נזקקת. לבסוף הופתעתי לראות כמה אנשים רצו לקחת בזה חלק. כמה זה זיכך גם אצלם משהו פנימי.

בין השירים, אנשים קרובים דיברו עליו. כלומר, על חייו; דבר מותו כמעט לא הוזכר. יש כוח אדיר לדבר על חייו של האדם שמת ולא על הקושי שבפרידה ממנו. זה מאפשר ונותן מרחב לשאת את ההיעדר.

זיכרון הוא צורך עמוק עבור כל מי שאיבד מישהו. יש משהו עמוק בלהרגיש שהאדם שאהבת היה משמעותי וגם היעדרו משמעותי, שהסתלקותו מהיום-יום אינה סתמית. אני מכירה היטב את הפחד לשכוח.

שגרה

בתחילה הכל מסובך ומכאיב. כאב הדברים הקטנים והגדולים: לסחוב לבד מהסופר, להגיע לארון הגבוה, להרים דברים כבדים, לנהוג לבד עם הילדים למקומות רחוקים, לצאת לטיולים ולחופשות, ללכת לארוחה משפחתית במסעדה. למלא טפסי הרשמה ולהשאיר ריק את הפרטים של "הורה 2", להסביר בכל שנה מחדש למחנכות, לקבל את הדואר והמיילים שנשלחים אליו. לנסות להכין פנקייקים כמוהו, לערוך את השולחן בלי הצלחת שלו, ללכת ליום הורים בלעדיו. להיות לבד בשבתות, להיות לבד בחגים. לישון לבד.

כל פעולה כזו מנכיחה את יוני, מייצרת סביבה מטען רגשי שתפס אותי לא פעם מאוד לא מוכנה.

בעברית אין מילה אחרת לסטטוס שלי זולת "אלמנה". במשך זמן רב המילה הזו צרבה לי את העור. כאילו פירוק המבנה של אמא, אבא ושני ילדים מעיד משהו עליי, על איזה פגם בי. לקח לי זמן רב להפריד בין הזהויות השונות שלי.

כן, אני אלמנה. זה האירוע המכונן של חיי. אבל זה רק חלק ממי שאני. זה לא מה שמגדיר אותי.

ענבל מרום (צילום: איליה מלניקוב)
צילום: איליה מלניקוב

יום השנה

חודש מרץ הוא החודש הכי עמוס רגשית עבורי בשנה. זה החודש שבו יוני ואני חוגגים ימי הולדת. זה חודש הפיגוע באיסטנבול. זה חודש הפרידה מהחיים הקודמים שלי.

אני כותבת "עמוס רגשית" ולא "כואב" או "קשה", כי הכאב מקבל פנים אחרות ככל שעובר הזמן. למדתי שכאב האובדן אינו סטטי. הוא מתפתח. הוא נמהל בכאבים אחרים בחיים, הוא נמהל בשמחות. לעיתים אין כאב כלל. זה תמיד מפתיע אותי: הזיכרון מופרד מהכאב.

זה תהליך ארוך. הזיכרון שבתחילה היה טובעני כמו בוץ, והרגש שהיה כבד ואטום ללא טיפת אור, נהיו אווריריים יותר, אפשריים יותר לנשיאה. הם נמהלים בשגרה ובחדש כמעט בטבעיות. עם הזמן מתאפשרת התבוננות ממרחק בדבר הזה שקרה לך מבלי להזדהות איתו באופן מלא, וזה תהליך עמוק שיש בו גם צלילות מיוחדת. שרואה במה שקרה לא רק את הכאב והקושי, אלא גם את האפשרות להתבונן הרבה יותר לעומק במפגש עם החיים.

הקורונה (שגם היא הגיעה במרץ) לימדה את כולנו לחיות במרווחים. להרפות, להפסיק לאחוז כל כך חזק במוכר. להבין את חלקה של אי הוודאות בחיינו, ואת האשליה שבוודאות. כשהתחילה המגפה נכנסתי לחרדה מסוימת. פתאום החודש העמוס הזה היה מלא בדברים אחרים. נדרש לי קצת זמן להיזכרות. נזכרתי שאני מכירה את זה כשהעולם משתנה מהקצה אל הקצה. מכירה את המצב הזה של חוסר הוודאות. של שמיטת הקרקע. של היעדר הביטחון בתוך מציאות חיים שמשתנה בן רגע. נזכרתי שאת מה שעובר העולם אני כבר הכרתי. 

לפנות את הארון

כשחזרתי הביתה, אחרי חודש בבית החולים, המקלחת היתה נקייה מסימנים של יוני. זה טלטל אותי.

הכרתי את המקלחת הזו לפרטי-פרטים. עכשיו, המראה החדש שלה – נקי מכל מה שהיה שלו – הזכיר לי כל הזמן את המראה החדש של חיי.

ארון הבגדים, לעומת זאת, היה מלא בו. יום יום הייתי פותחת את הארון – ולא נושמת. מופתעת מהפער בין היעדרו של יוני לבין הנוכחות המאסיבית שלו בארון.

סירבתי לפנות את הארון. המראה המלא של המדפים שהיו שלו היה חלק מהעניין העמוק של לזכור את היעדרו. הארון היה עוד אבן דרך במסע שדרכו חוויתי הפנמה איטית של היעלמותו מהמרחב הפיזי. אין מוזר מההיעלמות הזו. המוח כמעט משחק מחבואים עם העובדות. מתעוררים בבוקר, וזו המחשבה הראשונה: יוני לא פה.

אחרי שנה וחצי עברנו דירה. זה היה אחד הדברים הקשים ביותר בתהליך עיבוד האובדן – ואחד החשובים שבהם. אביו של יוני והאחים שלו לקחו פריטים שאהבו למזכרת. גם אני השארתי לי כמה, פריטים בודדים.

יום לפני המעבר עמדתי מול הארון. סירבתי לעזרה לפנות אותו. הייתי חייבת לראות שוב את הכל. יכולתי לדמיין אותו חי שוב בתוך הבגדים. ערמתי הכל לעשרות שקיות גדולות, שמסרתי מאוחר יותר. אלו היו שעות קשות.

פרידה מאדם היא תהליך מורכב מאוד. לא תמיד ניתן להרגיש אותה באופן ממשי כמו פרידה מחפצים.

ענבל מרום (צילום: פרטי)
"הופתעתי שהייתי כל כך עסוקה עד שלא חשבתי על יוני כל היום" | צילום: פרטי

גברים

בשנה הראשונה זה הנושא שאיש לא מעז לעסוק בו מולך, אף על פי שכולם חושבים על זה, על ה"להמשיך הלאה". אחר כך, הם מתחילים לשאול בהיסוס. חשבת כבר על להכיר מישהו? זה יהיה טוב לילדים. הם כל כך צעירים, זקוקים לדמות גברית.

אף אחד לא מדבר עלייך, על הלבד שלך. על הצורך לשוב ולחוש אהובה ואוהבת, לחוש תחושה של בית, להיות שוב מונחת בלב של מישהו, והוא בשלך.

לאט לאט שמתי לב שגברים כן מתעניינים בי. מסתכלים בהשתאות, כמעט בהערצה, על אופן ההתמודדות שלי עם הגבר המת בחיי, על חוסר ההתקרבנות, על יכולת התפקוד.

אחרי שנתיים זה קרה פתאום. הלב חזר לפעול בעוצמה למראה מישהו שעבר מולי במסדרון בעבודה. לפתע נכנסה אהבה לחיי.

זה לא היה ארוך, אבל היה מרגש לדעת שעוד אפשר להרגיש ולרצות, והכל נעשה בעדינות וברוך. עד הפרידה.

זה לב העניין של זוגיות חדשה: אין הנחת מועדון לאלמנות בפרידות. במערכת יחסים רומנטית, הגבר החי שנמצא איתך עכשיו לא מדמיין את הפצע שנפער בך עם נטישת הגבר שלך שמת. הגבר החי לא חושב על כך שכל משב רוח קל של פרידה מעיר לחיים את הכאב ההוא, העמוק והמורכב. הוא פועל לפי יכולתו וחוסר יכולתו, והוא רואה בך אישה רגילה שאיתה הוא מקיים קשר רומנטי מרגש – כזה שניתן בו, בין היתר, גם לעזוב. אבל את – את לגמרי לא רגילה.  

הרחק מהיעדרו

חודש שלם הייתי בבית החולים ועוד חודשיים בבית. בזמן ההוא הייתה לי תחושה שלעולם לא אחזור לעבוד. שגרה של יציאה מהבית בבוקר לעבודה שיש בה אנשים והתמודדויות נראתה לי לא סבירה ולא אפשרית. ההפקה של "הכוכב הבא", שהייתה הבית שלי במשך שנים, נראתה לי רחוקה כל כך  מחיי, שהפכו להיות משהו חדש וזר לי. פחדתי כל כך מהרגע הזה.

בסוף לא הייתה לי ברירה. הגעתי לעבודה, הלכתי למשרד, נכנסתי בצעדים כושלים לשולחן שלי. הוא היה מסודר מאוד. הניירות שהשארתי לפני הנסיעה היו מונחים בערמה.

פתחתי אותם. היו שם תכנונים של למסיבת יום ההולדת של יוני ביקב בעמק האלה. חיים אחרים.

נשמתי עמוק. חשבתי לעצמי שזיכרונו של יוני, שניבט מהדף הזה ומהתמונות שהיו תלויות מול המחשב, יהיה דבר קבוע. חשבתי שאני צריכה להתרגל לא להיבהל, לקבל את משפט המפתח: הנוכחות של ההיעדר.

בימים הראשונים בעבודה הייתי מתפללת שהוא יצא לי קצת מהראש. שאוכל שוב לנהל שיחות ללא משקל עם אנשים שלא יכללו את התחושה הכבדה הזו שהבאתי אז לכל מקום.

העבודה והאנשים ב"הכוכב הבא" הצילו אותי בימים ההם. הגודל של ההפקה בלע אותי לחיקו ואיפשר לי להרגיש מדי פעם כמו אישה רגילה שעסוקה בדברים רגילים. ביום צילום אחד מסובך וקשה בנווה אילן יצאתי החוצה לנשום רגע אוויר, ופתאום הופתעתי להיווכח שהייתי כל כך עסוקה עד שלא חשבתי על יוני כל היום.

זה הלם בי. יש אפשרות כזו, שזה לא ימלא לי כל רגע ביום. שעוד אוכל למלא את המחשבות וההוויה שלי בנושאים שאינם הוא.

זה היה גילוי מפתיע שנתן לי תקווה.

ענבל מרום (צילום: איליה מלניקוב)
צילום: איליה מלניקוב

מי שהייתי, מי שעכשיו

יותר מחמש שנים עברו, ואני עדיין לא מסוגלת ללכת ללוויות. אבל טבעי לי ללכת לנחם את מי שאיבד. יש לי מילים, ואין בי פחד להתקרב. בתוך התנועה הזו של האובדן, בין התפזרות להיאספות, בין תהום לנוכחות, גיליתי שלא נשארתי אותה אישה. התמודדות עם מוות של מישהו קרוב היא עניין של בחירה. אני יודעת את זה היום יותר מתמיד. זו בחירה שנעשית בתוכי כל הזמן. בחירה שהולידה אצלי אפשרות לחיפוש חדש, הולידה אומץ לעזוב מקום עבודה אחרי שנים וללמוד לטפל באחרים. בחירה שהולידה הבנה שלפעמים יש תקופות של "לא לדעת", לצד רצון ברור להשפיע, לתמוך במי שאיבד. בעיקר למדתי, שדווקא הכאב העצום נותן אפשרות לפגוש את עצמך באמת ולהרגיש שמחה ואהבה. לפגוש את הלב.

צילום: איליה מלניקוב. שיער: מתן חליבה. איפור: ערן ישראלי

inbalmerom30@gmail.com