למיס אבו לבן מסדרת את החפצים שלה במזוודה קטנה לקראת חופשה קצרה מבית החולים. השבוע עברה את הניתוח הרביעי שלה בחודש האחרון; בשבוע הבא תצטרך להתייצב כאן שוב לקראת פרוצדורה חמישית. "כואב לי פיזית, קשה לי מאוד לראות את כל הצלקות על הגוף שלי, אבל אני חזקה. אני הולכת, אוכלת ונלחמת כדי לחזור לעצמי כמה שיותר מהר", אומרת הצעירה ששרדה את פגיעתם של 15 קליעים. "הרופאים לא האמינו שאשאר בחיים כשראו את המצב שלי, אבל ארבעה ימים אחרי הניתוח הראשון כבר קמתי על הרגליים. הם נלחצו, ביקשו ממני לשבת ולנוח, אבל אני לא הסכמתי. אמרתי להם שאני לא אשב, שאני הולכת להילחם על החיים שלי".
לקראת חצות של יום שישי ה-4 בפברואר, מחוץ לבית הוריה ברחוב המסגר בלוד, למיס ישבה ברכב שלה כשאלמוני ירה לעברה ונמלט מהמקום. שמונה קליעים פגעו ישירות בבטן, שבעה בידיים וברגליים. "עדיין יש בגוף שלי כמה כדורים שהרופאים ממליצים לא להוציא", היא מספרת ומרשה לעצמה לחייך כשהיא ממשיכה: "לפני שלושה ימים יצא לי כדור בשתן. הרגשתי כאבים, דיממתי, והאחיות ניסו להרגיע אותי ואמרו שמדובר במחזור. בסוף הוכחתי שהן טעו והכאבים נגרמו מכדור שנשאר אצלי מאז התקרית".
עם קבלת הדיווח על הירי הוזעקו לזירה כוחות מגן דוד אדום ומשטרה. למיס קיבלה טיפול רפואי ראשוני ופונתה לבית החולים במצב קשה. לאחר ניתוח שארך כ-12 שעות, כשהרופאים נלחמים על חייה, מצבה התייצב והיא יצאה מכלל סכנה. "הגעתי לבית החולים בהכרה מלאה", היא מספרת, "אני זוכרת הכל - את הירי, את הנסיעה באמבולנס ואת הכניסה לבית החולים. הייתי ערה לגמרי עד הרגע שגזרו ממני את הבגדים כדי להתחיל את הניתוח. אז איבדתי את ההכרה והדופק שלי ירד. אחד הרופאים סיפר לי שעשו לי החייאה פעמיים, הם היו בטוחים שלא אצא מזה. יש לי סחרחורת כשאני מספרת את זה. גם לי נשמע לא הגיוני ששרדתי".
יודעת בדיוק מי ולמה
ביממה שלאחר הירי בלוד נעצרו אחד מאחיה של למיס ובעלה לשעבר בחשד למעורבות בניסיון הרצח. הגרוש שוחרר למעצר בית עוד באותו יום לאחר שבמשטרה שוכנעו שאין לו קשר למעשה, ואילו מעצרו של האח הוארך בשמונה ימים. בדיון הארכת המעצר טענה המשטרה כי האח – אדם מוכר למשטרה שבעבר היה בעצמו יעד לפגיעה - יצר קשר עם אדם אחר שזהותו אינה ידועה במטרה לרצוח את למיס. עורכי דינו של האח טענו כי בעת הירי בילה עם קרובי משפחה בקולנוע, טענה שהתקבלה בערר לבית המשפט המחוזי, שם הוחלט להעביר אותו למעצר בית בהסכמה שהסתיים מאז. בהמשך נעצרו שלושה חשודים נוספים, ששוחררו גם הם. נכון לכתיבת שורות אלו נמשכת החקירה בעניינה של למיס.
"אני זוכרת הכל. את הירי, את הנסיעה באמבולנס ואת הכניסה לבית החולים. הייתי ערה לגמרי עד הרגע שגזרו ממני את הבגדים כדי להתחיל את הניתוח"
הוריה של למיס, נדיה וסעיד, העניקו לאחר המקרה ראיונות בתקשורת. "היא ואחיה ניתקו את הקשר ביניהם לפני כמה שנים, היא רצתה לשמור על קשר אבל הוא לא היה מוכן לדבר איתה בגלל שהיא התגרשה", אמרה נדיה על האח שנעצר ב"שש עם עודד בן עמי", והדגישה: "אני לא מאמינה שהבן שלי יפגע בה, יש לו לב טוב". בראיון ל"וואלה!" אמר סעיד: "אח של למיס נשבע לי בבן שלו שהוא לא קשור למקרה. עד היום אני אומר שהילד שלי לא יעשה דבר כזה, גם הגרוש שלה לא יעשה את זה".
כמעט מהרגע הראשון צצו בתקשורת וברשתות החברתיות שמועות וספקולציות על נסיבות הירי. בעת הפרסומים השונים הייתה למיס עצמה בתהליך התאוששות בבית החולים; את הראיונות של ההורים ואת התגובות לכתבות אודותיה קראה רק מאוחר יותר, בחדר שנמצא בשמירה מתמדת של המשטרה. "אני תחת השגחה במשך כל שעות היום והשוטרים שומרים על החדר גם כשאני ישנה", היא מספרת. "אסור לי לספר לאף אחד איפה אני מאושפזת או לאן אני יוצאת מכאן, הם מאוד מפחדים על החיים שלי".
בימים שלאחר הירי, בתגובה לפניות מאנשי תקשורת, למיס אמרה שאין לה מושג מי רצה לפגוע בה; עכשיו היא כבר מבהירה שידוע לה בדיוק מי ניסה לחסל אותה ולמה. "אני לא מתכוונת להזכיר את שמו כדי שהילדים שלי לא יחששו לחיים שלהם או לשלי", היא אומרת. "הם יודעים שירו בי, אבל לא יודעים מי עשה את זה, ואני לא רוצה להכניס להם מחשבות".
ואת בעצמך לא מפחדת?
"בתקופה הקרובה אני כנראה אפחד לצאת לבד או לגור לבד, אבל אני מאמינה שזה פחד רגעי, טראומה ספציפית מהאירוע שעברתי. בכל פעם שעוברת בראש שלי מחשבה מתוך הפחד הזה, אני נלחמת בה. אני אומרת לעצמי, 'למה את מפחדת? הרי את לא אשמה במה שקרה לך'. מי שלא עושה דברים רעים לא צריך לפחד, ואני בסך הכל רציתי לחיות את החיים שלי כמו שנכון לי. האמת, עכשיו אני רוצה לעשות את זה מול העיניים של כולם. שיראו מה אני עוברת, שיראו כמה אני חזקה".
עוברות כמה דקות מאז שהמשפט הזה נאמר ועד שאנחנו נותנות את דעתנו לתאריך: לגמרי במקרה, אבל כאילו שמישהו תכנן את זה, הריאיון עם למיס אבו לבן נערך ביום האישה הבינלאומי.
בת 14 לשידוך
לפחות עשר פעמים חוזרת למיס על המילה "חופש". דווקא כשהיא חבושה בידה וברגליה, בחדר בית חולים שמשמש לה מקום מסתור, האישה בת ה-26 מרגישה חופשייה בפעם הראשונה. היא לא מסתירה דבר מסיפור חייה, מדברת בפתיחות על מה שעברה ורוצה שישמעו את כל מה שיש לה להגיד. "עברתי דברים לא נורמליים, אבל מעולם לא פגעתי באף אחד. אין לי שום סיבה להתבייש", היא אומרת.
"הייתי בכיתה ז' כשאמא שאלה אם אני רוצה להתחתן. חשבתי על שמלה לבנה וריקודים ואמרתי שאני רוצה, אבל לא ידעתי מה קורה אחרי החתונה. הייתי ילדה"
למיס נולדה למשפחה מוסלמית בלוד, האמצעית מבין ששת ילדיהם של סעיד החילוני, עובד הביטחון, ונדיה הדתייה, מורה. "המשפחה שלי ברובה לא שמרנית מבחינה דתית, אבל לכל אחד במשפחה יש את הגבולות שלו", היא אומרת. "מבחינתי, שכל אחד יעשה מה שטוב לו. אני כילדה חלמתי בכלל להיות דוגמנית".
כשהייתה בת 14, בכיתה ז', אמה הודיעה לה שנמצא שידוך עבורה וסיפרה על גבר זר, מבוגר ממנה ביותר מעשור. "היא שאלה אם אני רוצה להתחתן, ואני לא ידעתי בכלל מה זה אומר", היא אומרת היום. "חשבתי על שמלה לבנה וריקודים ואמרתי לאמא שאני רוצה, אבל אף אחד לא דיבר איתי על מה שקורה אחרי החתונה. הייתי ילדה, לא ידעתי כלום".
מה הרגשת בחתונה?
"נהניתי, הרגשתי יפה, רקדתי עם המשפחה שלי והיה לי כיף. האסימון נפל רגע אחרי, כשחזרתי הביתה עם מי שהפך באותו יום לבעלי. רק אז הבנתי למה הכניסו אותי. אילצו אותי להפסיק ללכת לבית ספר, נתנו לי כיסוי ראש שהכרחתי את עצמי לחבוש ממש בכוח ועברתי לגור בחדר בדירה של חמותי. זאת אישה שאני אוהבת עד היום והיא כמו אמא שנייה בשבילי, אבל תכלס, בגיל 14 התחלתי לחיות חיים שאני לא רוצה. כל מה שעשיתי היה כי 'ככה צריך' ו'ככה נהוג', הפכתי לאישה קטנה".
בגיל 15 היא נכנסה להריון. כשהייתה בת 16 נהפכה לאמא. "את הלידה עברתי תוך עשר דקות. נכנסתי לחדר, לא בכיתי, לא צעקתי ולא דיברתי מילה".
למרות הכאבים?
"סבלתי מאוד, אבל רציתי להיראות חזקה. רציתי להראות שאני מסוגלת להכל, שאני עושה כל מה שצריך".
"כואב לי, קשה לי לראות את כל הצלקות שלי, אבל אני חזקה. הרופאים ביקשו ממני לשבת ולנוח, אבל אמרתי להם שאני לא אשב. אני הולכת להילחם על החיים שלי"
בלידה השנייה היא שוב לא בכתה. גם לא בשלישית. "את רוב הימים שלי העברתי בבית, בשמירה על הילדים. חמותי עזרה לי המון, אבל עדיין הרגשתי שאני לא חיה את חיי. לא למדתי, לא יצאתי עם חברות, לא הגשמתי את החלומות שלי".
בגיל 18 התקבלה למשרה בתחום השיווק באינטרנט. בתוך חודשים ספורים קודמה לתפקיד ראש צוות. "מאוד התרשמו שם מהיכולות שלי, התחלתי להרוויח כסף משלי והרגשתי סוף סוף שאני מצליחה בזכות עצמי ובזכות הכישורים שלי", היא אומרת. שנתיים הועסקה באותה חברה, אבל בסופו של דבר נאלצה להתפטר בשל בעיות בבית וחזרה להיות אם במשרה מלאה לשלושת ילדיה הקטנים.
לאחר שש שנות נישואים גמלה בלבה של למיס ההחלטה להתגרש ולבנות לעצמה חיים חדשים. היא לא הספיקה לחתום על הניירות כשהשמועות על הפרידה התפשטו והגיע למקורביה ולבני משפחתה. "שם התחילו הבעיות", היא אומרת ומספרת על קרוב משפחה, ר', שסירב לקבל את בחירתה לסיים את נישואיה. "הוא דווקא לא מהדור הישן, אבל הוא לקח את זה הכי קשה. הוא ראה את מה שעשיתי כבגידה".
במי?
"בחברה הערבית".
ופתאום אבנים על החלונות
על מי שהיה בעלה היא מדברת ללא כעס. "הוא לא אהב את זה שרציתי להיפרד, אבל הבין שזו הבחירה שלי. אני מצדי אמרתי לו שאני לא רוצה ממנו כסף, לא רוצה זהב, לא צריכה שום דבר. רציתי רק חיים חדשים, חשבתי שהם יהיו קלים ואעשה מה שאני רוצה, אבל מהר מאוד הבנתי שטעיתי".
"שני גברים לבושים בשחור זרקו אבנים על הרכב שלי וניפצו לי את החלונות. זה היה חודש לפני היריות, ואני בטוחה שיש קשר בין שתי התקיפות"
מה קרה?
"בגלל ההפחדות שקיבלתי מצד אנשים מהמשפחה שלי נאלצתי לצאת מהבית ישירות למקלט לנשים מוכות".
והילדים?
"הם עברו איתי לשם".
לא חוויה קלה.
"הפעם הראשונה שבכיתי הייתה כשנכנסנו למקלט, כאילו הרשיתי לעצמי להתפרק מכל מה שעבר עליי, אבל היה לנו מאוד קשה במקום הזה. חיו שם המון נשים והמון ילדים, והייתי צריכה כל הזמן לחשוב איך לשמח את הילדים שלי. הם מאוד סבלו שם".
שירותי הרווחה הכירו במצוקתה של למיס והיא החלה לקבל קצבה בשל מצבה. חודשיים היא לא נגעה בכסף עד שחסכה מספיק כדי לעזוב את המקלט. "רציתי להיות רחוקה מהמשפחה שלי, להתחיל חיים חדשים לבד, ומצאתי דירה חמודה בעוספיה. הבנות במקלט עשו לי מסיבת פרידה כשחתמתי על החוזה, זה היה מאוד מרגש".
בגיל 22 היא נרשמה לקורס להשלמת בגרויות והגיעה למרחק נגיעה מהתעודה ("נשארו לי שני מבחנים, אני אשלים אותם עכשיו"). ארבעה ימים לאחר שהתמקמה בעוספיה קיבלה שתי משרות, כקופאית בבקרים וכמלצרית בערבים. "ידעתי שאין לי ברירה ואני חייבת לממן את עצמי", היא אומרת. "אחרי כמה משמרות במסעדה, המנהל אמר שאני יפה וחיננית וכדאי שאהיה מארחת. המחמאות על המראה שלי עשו לי טוב, זאת הייתה הפעם הראשונה מאז הילדות שחשבתי ברצינות לנסות את תחום הדוגמנות".
למיס יצרה קשר עם צלם שהפיק לה בוק בסיסי ודגמנה עבור מאפרות שביקשו להדגים את העבודות שלהן. "באותה תקופה הכרתי כמה דוגמניות מהחברה הערבית, והן הפכו לחברות הכי טובות שלי. היינו יוצאות ביחד, מפרסמות תמונות שלנו באינסטגרם. לא תמונות חשופות, אבל עם איפור ובגדים 'לא דתיים'. קיבלתי תגובות שאני יפה, וחלק מקרובי המשפחה שלי לא אהבו את זה. לא מקובל להצטלם ככה בחברה הערבית".
הם עשו משהו כדי למנוע את זה?
"לא שאני הרגשתי. ההורים שלי המשיכו להעביר לי כסף למחייה, הם תמיד היו מאחוריי. לא כל המשפחה תמכה בבחירות שלי, אבל בצפון הרגשתי מוגנת. אלו היו שנתיים טובות, הייתי חופשייה".
"את הלידה הראשונה שלי עברתי תוך עשר דקות. נכנסתי לחדר, לא בכיתי, לא צעקתי ולא דיברתי מילה. סבלתי מאוד, אבל רציתי להיראות חזקה"
בחודש אוגוסט האחרון אושפזה האם, נדיה. "היא התקשרה אליי ערב אחד, סיפרה שהיא צריכה לעבור ניתוח ובכתה שהיא מתגעגעת ושאני חסרה לה. פתאום בכיתי יחד איתה, רציתי את אמא ואבא, אז ארזתי מזוודה וחזרתי להורים. אמא שלי לא האמינה כשנכנסתי לבית שלהם, היא נפלה על הרצפה מרוב התרגשות".
איך שאר המשפחה קיבלה את החזרה שלך הביתה?
"אבא שלי היה מאושר, אבל ר' לא אהב את זה שחזרתי. שלחתי לו הודעה שאני רוצה שנתחיל מחדש ושאני אוהבת אותו, אבל הוא חסם אותי בווטסאפ".
מאז שעברה להתגורר בבית הוריה ולסייע לאמה, שלושת ילדיה של למיס חיים לסירוגין אצלה ואצל אביהם. היא החלה לעובד כקופאית בחנות רהיטים ודרך חברים הכירה גבר, מאמן כושר ממרכז הארץ, שהפך מהר מאוד לבן זוגה. "חצי שנה הייתי בזוגיות ואפילו היינו מאורסים", היא מספרת, "אבל לפני החתונה נפרדנו".
למה?
"שנינו הרגשנו שזה לא זה ולקחנו החלטה משותפת להיפרד".
ימים לאחר הפרידה מארוסה, כשנהגה במכוניתה באחד הרחובות הסמוכים לבית הוריה, אבנים הושלכו על הרכב. "שני גברים לבושים בשחור ניפצו לי את החלונות", היא מספרת. "התלוננתי למשטרה באותו יום, אבל אחרי שבוע אמרו לי שהתיק נסגר".
זה קרה בינואר. בערך חודש לפני היריות.
"כן. ואני בטוחה שיש קשר בין שתי התקיפות".
איך את יכולה לצחוק
למיס יודעת איך נהוג לסכם סיפורים כמו שלה. יודעת, אבל לא אוהבת. "בחברה הערבית קוראים למה שעברתי 'ניסיון לרצח על רקע כבוד המשפחה'", היא אומרת, "אבל צריך לתקן את ההגדרה הזו. הרי האישה לא עושה שום דבר לא מכבד או לא בסדר, היא בסך הכל לא רוצה שמישהו ישלוט בחיים שלה ובבחירות שלה. זה לא עניין של כבוד, זה עניין של חיים עצמאיים".
"אני חולמת לקנות בית, לפרנס בכבוד את הילדים שלי, לעבוד בתפקיד מכובד עם חליפה. חשוב לי לחיות לפי האמונות והבחירות שלי, בלי שתהיה סכנה לחיי"
16 נשים ערביות נרצחו בישראל מאז ינואר 2021, שלוש מהן מתחילת השנה הנוכחית. האישה הערבייה בישראל נאבקת יום יום על מעמדה בחברה ובתוך המשפחה; יותר ויותר נשים ערביות רוצות לעבוד מחוץ לבית, אבל נאלצות לעשות זאת תוך הקפדה על נורמות מיושנות שהוטמעו בחברה הערבית – של לבוש, של התנהגות, של דאגה לילדים עם ובלי קשר לפרנסה, של קבלת אישור מהגברים. אלא שהדור החדש של הנשים נועז יותר, ומה שנתפס כהיעדר גבולות מצדן מערער את המעמד הפטריארכלי בחברה הערבית. למרבית הצעירות יש טלפון חכם וחשבונות פעילים ברשתות החברתיות; הן מושפעות מטרנדים גלובליים ויש ביניהן מי שנחשבות בעצמן למשפיעניות. גברים רבים בחברה הערבית מקבלים את התמורות הללו, אבל רבים אחרים מסרבים להסתגל למה שהן חווים כאובדן שליטה בנשים. לעתים קרובות מדי התוצאה היא סכסוך בתוך המשפחה, דיכוי האישה, אלימות ואפילו רצח.
למיס אבו לבן היא אישה מודרנית. פעילה באינסטגרם, משתפת סרטונים בטיקטוק. אורח החיים שלה, שבקרב נשים יהודיות נתפס כמובן מאליו, כמעט עלה לה בחייה. "אני חולמת לקנות בית משלי, לפרנס בכבוד את הילדים שלי, לעבוד בבנק או בדואר בתפקיד מכובד עם חליפה", היא אומרת. "מה שהכי חשוב לי הוא לחיות לפי האמונות והבחירות שלי בלי שתהיה סכנה לחיי".
בינואר השליכו עלייך אבנים. בפברואר יצאת בנס מניסיון רצח. מה עובר בראש במצבים האלה?
"גם בפגיעה הראשונה וגם בשנייה חשבתי על הילדים שלי. הם כל החיים שלי ובשבילם אני אעשה הכל. אני רוצה שהם יהיו מאושרים, אני רוצה לחיות בשביל האושר שלהם".
היית מאוד חשופה באינטסגרם מאז הירי. אנחנו יושבות פה ביום האישה הבינלאומי, מתבקש לשאול איך נשים מגיבות לסיפור שלך.
"אני מקבלת הודעות מנשים שכותבות לי, 'איך את יכולה לחייך ולצחוק אחרי מה שעברת?'. אני עונה שאני צריכה לחיות, והחיים הם שלי ולא של אף אחד אחד, ואני בוחרת איך לחיות אותם. ואתן יודעות מה? כל אחד שקיווה שאני אמות, אני רוצה שהחיוכים שלי ישבו לו על הלב. כי ככה צריך לחיות. בלי פחד".