חתן וכלה עייפים לצד שולחן (צילום: Kemter, Istock)
בסוף זה נגמר - כמה צפוי ומהר | צילום: Kemter, Istock

"לא תספיקי לומר ג'ק רובינזון וזה ייגמר", אמר לי אבי כשבישרתי לו שהקטנה שלו מתחתנת. בזמנו, היה נדמה לי שאצטרך לשנן כ-700,000 פעם את הרובינזון הזה ועדיין הזמן עומד מלכת. אבל אבא כמו אבא, לא טועה לעולם. כמעט. ובטוח שלא הפעם. אבל זה קרה. ובדיעבד, בדיוק כמו שהוא אמר. 

שבעה חודשים מאוחר יותר, חודשים ממושכים של לא לבלוע יותר, של אימונים שבועיים, כפיפות בטן, גב וידיים, אישורי הגעה, סידורי ישיבה, מדידות, טעימות, ויכוחים, סכסוכים, הצד שלו – הצד שלה, רבע עוף מול פרגית, מסיבת רווקות, דמעות ובכי, אושר עילאי, רגליים תפוסות, נעליים חדשות, עצבים רוטטים, פשפושים באינטרנט, הדבקות ציפורניים, איפור ניסיון, תספורת ניסיון, החלפת מעצב שיער שלא צלח את הניסיון, מריטות שיער מכל הגוף, הדרכת כלות, שמירת נידה, טבילה במקווה, השתתפות בפורומים, לילות קצרים, לילות לבנים, אינספור דיבורים על אוכל תוך כדי אכילה וייסורי מצפון. הרבה ייסורי מצפון.

עכשיו, כשאני אחרי, אני יכולה לומר בכנות שהרעיון של דיאטה בדרך לחופה היה מטופש כבר מלכתחילה ושהדרך הטובה ביותר להשיל קילוגרמים היא למעשה לא להתחתן. גדולים ממני (מין משחק מילים מטופש כזה) כבר אמרו שברגע שכל מה שמעסיק אותך זה אוכל, הסיכויים שתמצאי את עצמך רוכנת מעל סיר עוף קר בשתיים בלילה גדלים פי שתיים בן רגע. למרבה האירוניה, היום היחיד שבו את לא ממש אוכלת הוא יום החתונה של עצמך. וליום הזה ייחלתי מסיבות רבות, כאשר זו העיקרית בה. תקראו לי מפונקת או מתרצת, אבל לעשות דיאטה בדרך לחופה זה כמו לעשות סקס בשירותים של בר עם גבר זר בלי לדרוש את הגלולה של יום אחרי. זה לא קורה.

לא כלה דרכנו

היום הגדול שלי הגיע והוא היה קסום. בדיוק כמו התיאבון. לפחות בתחילתו. בוקר שטוף שמש קיבל את פניי ואת פני שלוש חברותיי המופלאות בארוחת בוקר בנווה צדק. אמרו לי לאכול טוב ביום הזה כדי שחלילה לא אתעלף, אז עשיתי מה שאומרים לי. אומלט עשבי תיבול, גבינה עשירה באחוזי שומן, כמה ירקות לרפואה וניגוב פוקאצ'ה בחמאה וריבה. לקינוח, לגמתי הפוך. גדול. עם קצף. על בסיס חלב. 3 אחוז. כדי שלא אתעלף. 

משם עברנו למסע אחר התחפושת המושלמת: שיער-איפור וכמה שיותר רעש – יותר טוב. תוך כדי גם דאגתי שלא יתייבשו כל החברים בחדר, אז הבאתי במבה וביסלי. ורוגעלך. וקרמבו. וכמה עוגיות מרוקאיות לייצג את הצד של החתן. וכמה בקבוקי שתייה. שחלילה לא נתעלף.

מה קיבלת? (צילום: jupiter images)
אמן שיש כאן שוקולד, אמן! | צילום: jupiter images
לקראת הצהריים, הגיע החתן. נרגש ויפה, עם זר חמניות ביד ולחלוחית בעיניים והתיאבון נעלם. על אף ההמולה והמודעות שכה חששתי ממנה בדבר נוכחות של שלושה צלמים מכוונים את עדשתם היישר אל הפרופיל השנוא שלי ומתעדים כל רגע, באופן פלא – הצלחנו להתנתק מהכול. התהלכתי על ענן. רך, לבן ונעים. אחוזת דיבוק באושר של עצמי. נרקסיסטית מהזן החמור ביותר. הערב היה מדהים, האווירה הייתה אוהבת, ומלבד הנעליים הסוררות שלא משנה כמה יפות הן היו, הרסו לי את הרגליים – הכול היה מושלם. לכל מקום בו הבטתי, ראיתי אנשים יפים, אוהבים ואהובים שבאו לשמוח בשמחתנו ולעשות מעצמם צחוק ברחבה באהבה ובהתמסרות. ורציתי שהזמן יעמוד מלכת.

אנשים רוקדים בחתונה (צילום: פוטוגנים)
מוקפים באוהבים ואהובים. עונג טהור | צילום: פוטוגנים
אבל אז זה נגמר. לא הספקתי לומר "ג'ק רובינזון" וזה נגמר. מהר משציפיתי. הכל היה נראה כמו הבזק של רגע. כמו סרט נע בפאסט פורוורד. וכל ניסיון לשמר את הרגע הוא אבוד. כי דברים טובים חולפים מהר. וכל שנותר לנו לעשות הוא לזמן עוד הרבה רגעים כאלו. אולי בלי שמלה לבנה ומנדראז' על הפנים ותקציבים של עשרות אלפי שקלים, אבל רגעים של אושר ואהבה ובעיקר אוכל. הרבה אוכל. הרגע הבא כבר מזומן לי היטב. היי, הוא כבר מחויב לי באשראי: ירח הדבש בתאילנד. ועכשיו כשאין את האיום של השמלה אליה עליי להידחס, אשתה לי שייקים טבעיים, אמלא עצמי בפאטאי שומני ואוכל בננה לוטי ללא הפסקה וללא ייסורי מצפון. ואם זה נשמע כאילו אני מנסה לעורר את קנאתכם, אז באמת שלא. אני פשוט מאוד רעבה.