"לא התכוונתי להישאב לחרא הזה". זו המחשבה שמנקרת לי בראש בעודי סוקרת באובססיביות זרי כלה בפינטרסט, בשעה חצות ורבע. לא התכוונתי, ובכל זאת יצא שאיכשהו בשבועיים האחרונים אני חיה ונושמת את תכנון החתונה שלי כאילו אין שום דבר אחר בעולם מלבד זרי גיבסניות, תחרות לבנות והשאלה ההו-כה-גורלית: בלונים ברחבה, כן או לא?
עוד בערוץ הנשים:
- המדע בדק: מה הסיכוי שתתחתנו עם בן/בת הזוג שלכם?
- קריפי ברמות של כלה: עוגת החתונה היא פסל ריאליסטי של הזוג המאושר
- תודה לצוקרברג: הפאשלה של פייסבוק הובילה לנישואין
אתם מבינים, מעולם לא הייתי מהילדות שחולמות על החתונה שלהם. כן, ברור שחלמתי על האיש שאיתו אבחר לחלוק את חיי ובתקופות מייאשות אפילו הקדשתי לו כמה סטטוסים מאיימים בפייסבוק ("כשתבוא תחטוף כאפה על כל שנה שגרמת לי לחכות". עדיין שומרת את זכות המימוש על ההצהרה הזו, אגב), אבל שמלה לבנה, זרי פרחים ומה עדיף - הגשה לשולחן או בופה? אלה לא דברים שהתלהבתי מהם אי פעם, על אף הנטייה שלי לקיטשיות בלתי נסבלת בכל הקשור לרומנטיקה. לכן, מיד אחרי שנרגעתי מההתרגשות ודמעות האושר כשאלון (בחיר לבי) כרע ברך והציע לי להינשא לו בשיאו של טיול רומנטי בצרפת, אמרתי לו: "מאמי, נכון שיהיה לנו כיף לארגן את החתונה...?" נאיביות היא דבר חמוד לפעמים.
כשהמוח עושה צ'ק אאוט מהמציאות
"ללי, תשמעי, היו לי הרבה חברות שהתחתנו, אבל ללא ספק את הכי בריידזילה מכולן", אומרת לי נעה, הבסטי שלי בטון רב משמעות כשאנחנו יושבות לקפה. "מה?!", אני עונה לה בתדהמה, "אני דווקא מה זה משתדלת לא לשגע אותך עם הדברים של החתונה!" היא מחייכת אלי את החיוך הסבלני שלה, זה שהיא שומרת למקרים קשים במיוחד ואומרת: "בחמש הדקות האחרונות הזכרת את החתונה בערך עשר פעמים, אם לא חמש עשרה". לכי תסבירי לה שהמוח שלך עשה צ'ק אאוט מהמציאות וצ'ק אין לעולם שכולו שמלות טול ותחרה, בקטע בלתי נשלט כמעט. על טפשת חתונה שמעתם פעם? כי יש לי כזו, וזה רק הולך ומחמיר.
אתמול במקום ההגות הקבוע שלי - המקלחת, ניסיתי לנתח את מה שקורה לי. הרי רק לפני חודש הבטחתי לעצמי שלא אהיה כזו, שלא אטחן את כל פרטי החתונה שלי עד דק, שלא אסתבך עם החלטות שוליות והכי חשוב: שלא אעשה לייק ל'כלות אורבניות' בפייסבוק. כצפוי (כנראה), כל הנ"ל קרו אחד אחרי השני, כמו רצף של אבני דומינו קורסות. למה? מה קרה בדרך? למה כל כך קל לי – וכמעט לכל כלה לעתיד אחרת - להתמכר לקבלת החלטות כמו מה אפשר לתת לאורחים ביציאה מהחתונה?
המסקנה שלי היא שמדובר בבריחה האולטימטיבית מהמציאות המשביזה של חיינו: עולם החתונות הוא עולם שכולו עיצוב, חיוכים, שמחה ורגע נאיבי בזמן. זה עולם שלם שלא כולל חודשיים של הקאות בטרימסטר הראשון להריון, או לילות לבנים מבכי של תינוק בן יומו; עולם נטול בוסים מלחיצים, מס הכנסה וביטוח לאומי; אין בו משברים, אין בו טרגדיות משפחתיות ואישיות. יש בו רק חיוכים למצלמה, אלכוהול ותקווה קטנה ושברירית ש"החיים עצמם", אלה שמתחילים – או ממשיכים - ביום שלמחרת, יצליחו לשמר או לשקף מעט מהאופוריה של השעות שקדמו להם.
הלב רוצה עמדת שזירה
וכך אני מוצאת את עצמי במצב מוזר בו הרציונל צועק: "את מסתבכת עם שטויות, הללי!" אבל הלב, הו, הלב... הלב רוצה מה שהוא רוצה והוא רוצה עמדת שזירה, עוגת קומות לבנה ושאר מ(י)ותרות שהמוח יודע שאין בהן צורך. אני מנסה להחזיר את עצמי לקרקע המציאות בכוח, זה גם די עובד – במיוחד כשאני מסתכלת בעיניים היפות של אלון ומזכירה לעצמי את המהות שהכניסה אותנו להרפתקה הזו מלכתחילה – אבל אני מודה שכשאני שומעת על עוד פיגוע בחדשות פשוט אין לי ספק שיותר כיף במציאות החדשה שמצאתי לי, זו שבה הדברים האזוטריים הופכים מרכזיים וגלישה של שעות באתרי סיטונאות סיניים או הצצה באלבומי תמונות של חתונות של זרים גמורים היא תחביב לגיטימי.
למרבה המזל, אלון כבר קיבל את מצב הצבירה המוזר והחדש של ארוסתו הטרייה: הוא מסרב בתוקף להיגרר למסכת ההכנות המייגעת ובמקום, הוא למד להמהם "כן מאמי" או "לא מאמי" בכל המקומות הנכונים. יש שיאמרו שהוא מכין את עצמו בצורה הזו לחיי הנישואין, אבל אני אומרת שאתם תיאלצו לסלוח לי, כי ממש הרגע קיבלתי הודעה שיש מבצע על עוגת החתונה המדהימה שראיתי – וזה לא סובל דיחוי. טפשת חתונה, כבר אמרתי?
5 סימנים בולטים שגם את הופכת לבריידזילה:
- את חושבת שהאורחים שלך באמת ישימו לב לסוג הקשים מהם הם שותים.
- למרות שלא תודי בזה בקול רם, אשכרה שקלת להגיע ולעצב את גן/אולם האירועים שלך בעצמך.
- את שונאת כלה שמעולם לא פגשת, רק כי בתמונות נראה לך שהיתה לה בדיוק את החתונה שאת רוצה שתהיה לך.
- את מראה שטויות בפינטרסט לכל אומלל שנקלע בטעות לדרכך ועשה את הטעות של להסכים להקשיב לך.
- בכית מהתרגשות כשצפית בסרטוני חתונה של אנשים זרים לגמרי (טרו סטורי).
>> "רציתי להראות שכל אשה, בכל מבנה גוף, יכולה להיראות מדהים"