אחרי שסיכמנו שהמפשעה הגברית היא המחשוף החדש, ובחנו את התהליכים שעברו על תפיסת הציצים האידאליים לאורך ההיסטוריה, הגיע הזמן להוריד תחתונים ולבדוק איך השתנתה התפיסה של הפין המושלם בתרבויות שונות ובתקופות שונות. אם היום הדעה שלנו מושפעת, מה לעשות, בעיקר מפורנו, ויוצרת דימוי בלתי אפשרי של איבר עצום בגודלו (ומגולח, בדרך כלל), הרי שפעם היו אלו דווקא ציורים ופסלים שהנציחו והכתיבו את אידאל היופי בכלל, ואידאל האנטומיה הגברית בפרט. איך למשל? הנה. 

מצרים העתיקה - נימול לפני הכל

למעשה, קצת קשה לחלץ אבחנה באשר לתפיסת איבר המין האידאלי בעיני המצרים הקדמונים, שכן רוב ציורי העירום הגברי הנציחו דווקא אויבים, במטרה לבזות אותם. עם זאת, יצירה פורנוגרפית ("פפירוס טורין"), שהשתמרה 3,000 שנה, מציגה איברי מין גבריים עצומים בגודלם, עם מכנה משותף בולט - כולם נימולים למשעי. הרודוטוס, היסטוריון יווני, טען בכתביו כי המצרים מלו את בניהם "משיקולי היגיינה" - עובדה המשתקפת בבירור ביצירות האמנות מהתקופה. 

הפין הגברי במצרים העתיקה (צילום: ויקיפדיה)
מצרים העתיקה: נימולים משיקולי היגיינה | צילום: ויקיפדיה

יוון ורומא - קטן וערל

בניגוד לתקופה שבה אנחנו חיים כיום, שבה הגודל בהחלט מהווה פקטור משמעותי בשיפוט איבר המין הגברי, ביוון וברומא נחשבו איברים גדולים מדי לברבריים ופראיים, וגבר "מתורבת" - כזה שראוי להנציח בציור או בפסל – היה, כביכול, מצויד דווקא באיבר קומפקטי, שמעיד על עוצמה אינטלקטואלית של אדם שאינו נוהה אחרי תענוגות ארציים. הרוב המוחלט של הגברים לא עברו מילה, וכתבים רפואיים מהעת העתיקה מציינים בפירוש שהמצב האידאלי הוא כאשר עור העורלה מכסה שליש מאורכו של איבר המין. יוצא דופן בסיפור הוא פריאפוס, אל הפריון היווני, שדמותו הוצבה בשדות כדי לעודד צמיחת יבולים. פריאפוס (ששמו משמש עד היום לתיאור תופעה של זקפה תמידית - פריאפיזם) ניחן בפאלוס עצום, שאורכו כמעט כגובהו של האל עצמו. 

הפין הגברי באמפריה הרומאית  (צילום: ויקיפדיה)
ימי רומא ויוון: עוצמה אינטלקטואלית עדיפה | צילום: ויקיפדיה

הודו – כל המידות טובות

המקור העשיר ביותר לתמונות ותיאורים של איבר המין האידאלי נמצא כמובן ב"קאמה סוטרה", התנ"ך המיני הסנסקרי. כיאה ליצירה כה מורכבת, מציגה הקאמה סוטרה מגוון רחב של סוגי פינים, בגדלים ובצורות שונים, וקובעת שאין גודל או מבנה אידאלים - שיעור שרובנו עדיין לא הצלחנו להפנים, גם בשנות האלפיים. הקאמה סוטרה מסווג את איברי המין הגבריים לשלושה טיפוסים - ארנב (קטן), שור (ממוצע) וסוס (גדול) - ומציין את מידת התאמתם לשלושה סוגים של ואגינות (צבי - ואגינה קטנה, סוסה - ואגינה ממוצעת ופילה - ואגינה גדולה). הקאמה סוטרה לא מדרג את הסוגים ולא קובעת מי מהם עדיף, אלא מתמקדת בניסיון לגרום לכל גבר ואישה להפיק את מירב ההנאה מהאנטומיה הקיימת. 

הפין הגברי בהודו העתיקה (צילום: ויקיפדיה)
הודו העתיקה: אין ואן סייז | צילום: ויקיפדיה

יפן - עצום, ערל ומשורג ורידים

יצירות מתקופת האדו (1603-1868) מציגות גברים עצומי איבר, רובם ככולם לא נימולים. מאפיין נפוץ נוסף הוא תבליט ורידים על איבר המין. את המידע אנחנו מגלים מהשונגה - ז'אנר של ציורים אירוטיים, שמראים אקטים מיניים מובהקים. ככל הנראה, הגודל המופרך של איברי המין בציורים נועד להקל על מי שמביט בהם להבין את התנוחות המודגמות. 

הפין הגברי ביפן העתיקה (צילום: ויקיפדיה)
יפן העתיקה: העיקר שתבינו איך התנוחה עובדת | צילום: ויקיפדיה

אנגליה – זקפה לאורך כל היום

בתקופה הפרה-אליזבתנית (ימי שלטונו של הנרי השמיני) הגבריות האידאלית הייתה קשוחה ואכזרית, מה שהתבטא היטב גם באופי הלבוש. גברים לבשו מעילים וחולצות מרופדי כתפיים, שנועדו לשוות להם מראה מסוקס, ונהגו גם לרפד את איזור החלציים - לא לשם הגנה, אלא כדי לגרום לזכרותם להיראות מרשימה יותר מבעד למכנסיים. למעשה, תוספי הריפוד נועדו לזייף מצב של זקפה מלאה לאורך כל שעות היום. כשאליזבת הראשונה עלתה לשלטון, הפכו ריפודי החבילות הללו ללגיטימיים הרבה פחות - אחרי הכל, לפחות התדמית הציבורית של המלכה הייתה של בתולה, ולכן פחות ראוי היה לנופף בזקפות (גם אם מלאכותיות) בנוכחותה. 

הפין הגברי בתקופה הפרה-אליזבתנית באנגליה (צילום: ויקיפדיה)
אנגליה: כבוד לחבילה | צילום: ויקיפדיה

>> 15 סודות שכל אישה שומרת לעצמה