בכל סוף שבוע, אמהות אבות וגם קרובי משפחה אחרים מגיעים לפינת הפארק בשנחגאי כדי למצוא את הזיווג המתאים לילדיהם. חלקם כותבים מודעות בכתב יד בהן הם מונים את הפרטים החשובים על ילדיהם - גובה, גיל, הכנסה, השכלה, מגורים וכו' ואז תולים אותם על מטריות או סלי קניות. אחרים באים עם מחברת כדי לראות מי פנוי.
עם זאת חברי המשפחה לא צריכים לסמוך רק על השלטים שהם תולים ונעזרים גם בשדכנים המסתובבים שם באיזור ומנסים להתפרנס מההתאספות החריגה הזאת. מרוב דאגה העיר אפילו מארגנת מדי שנה "יריד נישואים ואהבה שנתי" המושך מדי שנה 18 אלף רווקים ורווקות.
סונג לי, שהקימה אתר היכרויות סיני וגם מפעילה דוכן בפארק, מספרת בראיון לסי.אן.אן, כי "להרבה ילדים שנולדו לאחר 1980 אין אחים, מה שגרם לכך שהם גדלו באווירה בה אין ניסיון במפגשים עם אנשים מהמין השני". כדי להירשם לדוכן שלה, כל אישה או הוריה צריכים לשלם כ-500 דולר, הגברים לעומת זאת לא צריכים לשלם כלום. גם הגבלת הגיל שונה בין גברים לנשים בדוכן של לי, גברים שנולדו לאחר 1970 רשאים להירשם ונשים רק מתחת לגיל 33. "יש מחסור חמור בגברים איכותיים", היא אומרת.
20-30 זוגות בשנה
ליו ג'יאנל, המחפש לאחייניתו שידוך, הבחין במודעה שתפסה את עיניו - גבר בן 33, בגובה 1.70, בעל דירה, אמנם גרוש אבל בלי ילדים. עם זאת, הוא אומר, "העבודה שלו לא מספיק רווחית", עם זאת, הוא מוסיף, "לא נורא, העיקר שהיא מחזיקה בעבודה טובה". הוא גם מקדם אותה לא רע ומספר "היא בגובה 1.69 מטר, ויפה ממש כמו כוכבת קולנוע". הדוד נמצא בעסק השידוכים כבר זמן רב, הוא מצא בפארק גם שידוך עבור בנו, והזוג הצעיר כבר נשוי למעלה משנה.
ממה נובע הקושי למצוא בן זוג?
כנראה שיש שורה של נסיבות שהצטרפו יחד למצב הבעייתי. כשהצעירים בסין מתבקשים לשים את ההשכלה והעבודה לפני מציאת האהבה, רבים מהם נאבקים במציאת זוגיות, מה שהופך לדאגה אמיתית אצל הוריהם החיים בחברה שמאוד מעודדת את ערכי המשפחה. לצד זאת, מדיניות "ילד אחד במשפחה" גרמה לחוסר איזון מגדרי בו ישנו רוב גברי מתחת לגיל 30. בנוסף, חלק ניכר מהגברים הסיניים מתגוררים באזורים כפריים ולאו דווקא בתוך העיר, כך שקשה יותר לאתר אותם ובמקביל, הנשים בשנגחאי ידועות כקרייריסטיות שלא ממהרות להקים משפחה.