שלושה חודשים אחרי שסינדרלה התחתנה עם פרינס צ'ארמינג נמאס לה להתהלך בסטילטו מזכוכית. היא עברה לכפכפי קרוקס, חזרה לעשות ספונג'ה בעצמה, והתמכרה לשידורים חוזרים של דאלאס. חצי שנה ושמונה קילוגרמים נוספים אחר כך, הנסיך שלה ברח עם אחותה החורגת. לא נעים, אבל זה מה יש. סנדלי זכוכית אפשר לבטח; חלומות לא ממש.
השעה עכשיו היא שתיים לפנות בוקר, 22 שעות בדיוק מהחלום הפרטי שלי: טיול בן חצי שנה במזרח אפריקה עם בחיר לבי, נכון לרגע כתיבת המשפט הזה. דמייני לעצמך: קמפינג למרגלות הקילימנג'רו, שדות מפוספסים של זברות על רקע שקיעה שרואים רק בגלויות, חופש מוחלט מדד ליינים, מארוחות משפחתיות, ממחויבויות חברתיות, מסידורים בבנק, מהמחשבה הבלתי נסבלת שהוא מעדיף טורניר פוקר על פנייך. רק אני והבחור שלי, תקועים באותו אוהל, לטוב ולרע, עם התפאורה הכי רומנטית בעולם. כלום בחורה יכולה לבקש יותר מזה? כנראה שלא. אלא שהבחורה הספציפית הזאת, שנתבקשה להנפיק 500 מילה לקראת המסע הגדול של חייה, מצליחה לחשוב רק על דבר אחד עכשיו: שערות ברגליים.
איך זה שאני לא מתפוצצת מאושר?
אני שולחת מבט נוגה אל הבהונות המטופחות שלי, מעבירה יד במורד רגליי החלקלקות ונאנחת. איפה, למען השם, אני אמצא קוסמטיקאית אמינה במזרח אפריקה? זאת שאלה רטורית, כמובן, שהרי במקום שבו אנשים בונים את בתיהם מבוץ וקקי של פרות – מלאכת הקוסמטיקה מסתכמת במריחת שומן חיות על החזה.
מה לעזאזל חשבתי לעצמי? חצי שנה של קצוות מפוצלים, לכלוך מתחת לציפורניים ומלתחה בת עשרה פריטים בלבד. אני רצינית לגמרי: בתיק שלי מקופלים להם בעלבון שלושה זוגות מכנסיים, חמש חולצות וצמד גופיות אומלל. ממש ככה, כאילו מעולם לא הייתי חברה במועדון הלקוחות של מנגו ולקוחה מועדפת בסניף טופשופ שבעיר מגוריי.
האמת? הייתי צריכה לדעת יותר טוב: אי אפשר לתכנן טיול בתקציב של 300 דולר לחודש ואחר כך להתפלא שאין כובע רחצה במקלחת של המוטל. טוב, למה לעדן את זה? אי אפשר לתכנן טיול בתקציב של 300 דולר לחודש ואחר כך להתפלא שאין מים זורמים במקלחת של המוטל.
אני מנסה להיזכר בסיבות המקוריות שגררו אותי לרגע הזה; רעב של משוחררת טרייה לכבוש כמה פסגות נידחות ביבשת השחורה? הזדמנות להכיר תרבויות חדשות? העובדה שהחבר שלי העדיף לטייל איתי, הנסיכה המפונקת, מאשר עם חבריו ההרפתקנים? אירופה הקלאסית יקרה מדי? כן, אולי, בטוח וממש כן. על כל פנים, בפעם האחרונה שבדקתי (וזה היה עכשיו, תוך כדי הקלדה) כל הסיבות האלו עדיין היו בתוקף. אם ככה, איך זה שאני לא מחרפת על עננת מרשמלו דמיונית? לפי ההיגיון הבריא, בשלב הזה הלחיים שלי כבר היו אומרות לכאוב מרוב חיוכים; החיים היו אמורים להיות נתח אנטריקוט מהביל, רגע לפני הביס; האגו הנשי שלי היה צריך להגיע לאורגזמה קטנה. מה לא בסדר איתי?
טוב, השערות ברגליים הן לא באמת העניין
מי שקורא את השורות האלה בטח חושב שאני פשוט נערה חומרנית שצריכה להתעורר ולהריח את הקפה האתיופי (פייר, אומרים שאין דברים כאלה). אבל תנו לי להסביר לכם משהו: השערות ברגליים הן לא באמת העניין. גם לא החיבה שלי למגפונים, הרחצה יומיומית, וההתמרחות בחמאות גוף למיניהן. כל אלו הם רק סימפטומים לבעיה האמיתית: כשתכננתי את החלום שלי, לא באמת חשבתי מה יקרה כשאגשים אותו.
אחרי שאת מתחסנת מכל המחלות האפשריות, כופה על עצמך תקופת צנע ומתמקחת על מחירי אוהלים – את משכנעת את עצמך שכשתגיעי לגשר לא רק שתחצי אותו בקלות, את גם תעשי את זה בדילוגי איילה, חבוקה בזרועו של הנסיך שלך ומנופפת למקומיים כאילו זה עתה זכית באוסקר. את באמת ובתמים מאמינה שאת הוויכוחים עם החבר יחליפו הרמוניה מושלמת, נופים עוצרת נשימה והתכרבלות בשק"ש משותף. את לא לוקחת בחשבון שתאבדי את טיפת המסתורין האחרונה שעוד נותרה לך.
פחות מ-22 שעות לפני הטיסה אני לא יכולה שלא לשאול את עצמי מה יקרה כשהפנטזיה תהפוך לשגרה, כשהטיול החלומי שלי יתכסה באבק דרכים ויתחיל להריח כמו צואת נמרים? האם אחרי חצי שנה ללא איפור, עיגולי זיעה בבית השחי, עקיצות בכל הגוף ורגעים לא מתוכננים שבהם הכלבה הפסיכופטית שבי תרים את ראשה המכוער ותעשה דרמות – האם אחרי כל זה, ותסלחו לי על הקלישאה, עדיין תישאר לנו רומנטיקה? האם הטיול הזה שווה את הקרבת פיסת הפרטיות האחרונה שלי, זאת שמעכבת את החדשות הרעות מהחבר שלי: שהבחורה שלו אינה מתת אל שמימית, אלא סתם נקבה יללנית עם קוצים ברגליים? אני לא יודעת. באמת שאני לא יודעת.
כמו שכתבתי, חלומות אי אפשר לבטח. מצד שני, אני תמיד יכולה להבריז מהטיסה בדקה התשעים, ולחזור לטפח במסירות את תדמית הברבי שיצרתי לעצמי. אני יכולה להוציא את כל הכסף שחסכתי על שופינג נחמה, לשכנע את עצמי שאני מצילה את הקשר מהתפוצצות מכוערת ורבת נפגעים. אבל ביני לביני, ברור לי שבמקודם או במאוחר התרמית הנשית הייתה נחשפת: זה היה יכול לקרות כשהיינו עוברים לגור ביחד, כשאיזה אקס מיתולוגי היה חוזר פתאום לחיי, ובכל פעם שהקוסמטיקאית הייתה דופקת לי ברז. אז אני נשענת לאחור ושולחת מבט פרידה אחרון לפדיקור המושקע שלי. זה עכשיו או לעולם לא, אני אומרת לעצמי, ומנסה לדמיין תמונה מפוכחת יותר: שנינו דוהרים על ג'יפ בספארי, מטונפים ובלי גרוש על התחת, והכי מאושרים שהיינו אי פעם.