כותבת אותך כאישה בזמן שכאבתי אותך כנערה. מוזר, המון שנים אחרי, ועדיין כשאני חושבת על האהבה הכי גדולה שהייתה לי - משהו עוד כואב בגרון. חשבתי שגמרתי לבכות אותך, אבל מסתבר שאם נוגעים בצלקת היא תכאב שוב, וממש לא משנה כמה שנים עברו.
החיים שלי מלאים בכל טוב ואני מודה לאלוהים על כל מה שהוא נתן לי. אני נשואה באושר, יש לי ילדים מקסימים, אני בעלת שלושה עסקים שמצליחים - ובכל זאת אני עדיין חושבת אם הייתי איתך איפה הייתי היום.
אני יודעת שגם אתה נשוי ומאושר. שמעתי שאשתך אישה מקסימה - ואני שמחה עבורך. מצחיק, מעולם לא חשבתי שאוכל לשמוח שטוב לך עם מישהי אחרת. כנראה שהשנים עשו את שלהן, ואני כבר לא בת ה-16 שמאוהבת בילד מהשכבה מעלי, זה שכל הבנות אהבו, זה שכל הבנים רצו להיות בחבורה שלו.
ידעתי שיצאת הביתה לשבת, ושאתה לא בא לראות אותי
אתה חרוט לי בנשמה ואי אפשר להסיר את החריטה הזו, גם לא אחרי 20 שנה. הפעם האחרונה שראיתי אותך הייתה לפני 18 שנים. לעולם לא אשכח את הלילה שבילינו יחדיו, הלילה היחיד שהתמסרתי אליך כל-כולי. אחרי שלוש שנים של שתיקה בינינו, התכרבלנו, אהבנו בטרוף את התחושה הממכרת של אותו הלילה. ובבוקר, כשהשחר עלה, התלבשתי וחזרתי לבית הורי, שחיכו לי לקחת אותי לנתב"ג. כן, לא סיפרתי לך שבבוקר אני אעלם - ויש סיכוי שלעולם לא נתראה יותר.
אני זוכרת שכשהתחלת איתי לא ממש ייחסתי לך חשיבות. לא רציתי להיות עוד אחת מהרשימה, אבל מסתבר שלא רצית אותי לרשימה - רצית אותי לעצמך בלבד. הקשר שלנו הלך והתהדק וכולם דיברו עלינו: מלך השכונה יוצא עם הילדה הכי יפה באזור, הספרדי לקח אשכנזייה, אשריו. היינו חלק בלתי נפרד זה מזו, עד שהתגייסת.
במשך התקופה שהיינו ביחד לא קיימנו יחסי מין. רציתי להישאר בתולה עד החתונה, לפחות כך חשבתי אז, ואתה אהבת את העובדה שאני שלך ורק שלך. זה העלה לך את האגו שאף אחד לא היה לפניך, שאתה תהיה הראשון בבוא היום וגם האחרון.
בתחילת השירות שלך הייתי חוזר הביתה, מניע את האוטו וישר בא אלי, לספר לי על החוויות שלך ולשאול מה היה איתי בזמן שנעדרת. לאט-לאט כבר לא רצת לראות אותי וסדר העדיפויות שלך השתנה. אני הייתי יושבת במרפסת ומחכה שתבוא ולא היית מגיע. ידעתי שאתה בשבת בבית, אבל אם בחרת לא לבוא וליצור קשר איתי - בחרתי אני לעשות את אותו הדבר.
וככה הקשר ביינו דעך ונעלם כאילו מעולם לא היה, כאילו השנתיים שלנו מעולם לא נבראו. אחרי כמה חודשים של שתיקה ביננו אזרתי אומץ, והלכתי לראות אותך. הספק אכל אותי, סימן השאלה של מה קרה ולמה הטריף את דעתי. הרי עד לא מזמן היית כולך שלי - איפה הלכנו לאיבוד? הייתי חייבת תשובות.
נקשתי על הדלת ואתה פתחת. שאלתי מה קרה שנעלמת. חייכת שוב ואמרת “מה לא ברור? זה נגמר”. אמרתי שזה ברור לי שנגמר, רק לא ברור לי למה בחרת לגמור בהעלמות ובלי סיבה. משכת בכתפיים, הבטת בי ואמרת "לא יודע מה לענות לך. המבט שלך מכאיב כל כך, העיניים הדומעות שלך שורפות אותי. אני יודע רק דבר אחד: אני זקוק לחיבוק ממך, זקוק לדעת שאת עוד אוהבת אותי".
הדמעות שלי לא הפסיקו לזלוג, והן זולגות אפילו עכשיו, כשאני נזכרת בשברון הלב שלי. השבתי בשלילה להצעת החיבוק ויצאתי משם בלי תשובות, רק עם ידיעה ברורה שביני לבינו זה נגמר.
נשמנו אחד את השנייה. עשינו אהבה בפעם הראשונה
שלוש שנים של שתיקה עברו ביננו. החיים שלי עצרו. שנינו מאותה השכונה, כל הזמן נתקלים זה בזו, יש לנו את אותם חברי ילדות ותמיד אנחנו שומעים מהם זה על זו. כל מערכת יחסים שניסיתי לפתח נכשלה. הייתי נעלמת בדיוק כמו שעשית לי, שוברת לבבות כדי לרפא את הלב שלי.
החלטתי לנסוע הכי רחוק ממך. לא לצפון או לדרום, זה חייב להיות מעבר לים, שלא יהיה מצב שנתקל זה בזו. הזמנתי לי כרטיס טיסה בדיוק ביום הולדת 23 שלך. לא סיפרתי לאף אחד מהחברים על הטיסה המיועדת, לא רציתי שתדע. רציתי להעלם לך בדיוק כמו שנעלמת לי.
ערב הטיסה הגיע. אני רוצה לצאת ליהנות, לחגוג את יום ההולדת שלך עם עצמי בפאב, לרקוד אותך לשתות אותך ולהקיא אותך בסוף הלילה. פתאום אורות של רכב מאחורי, ואני שומעת את הקול שלך פונה אלי.
אחרי ארבע שנים של שתיקה מוחלטת, הייתי בהלם שאתה מדבר איתי. יצאת מהאוטו, ניגשת אלי, תפסת את היד שלי ואמרת לי "זה יום ההולדת שלי, אני לא יכול לשבת עם החברים אני רק חושב עליך. באתי לחפש אותך והנה את - יפה ומיוחדת כמו תמיד".
נכנסתי לאוטו ולא יכולתי לדבר. נסעת לדירה שלך, נכנסנו לשם, לא דיברנו מילה זה עם זו. הבטת בי ואני רק בכיתי, ניגשת, נשמת אותי, ליטפת אותי במגע הפוצע שלך, והלב דימם.
חיבקתי אותך, אימצתי אותך לנשמתי. הרי נולדתי עבורך, הנשמה בחרה אותך. עשינו אהבה לראשונה. כל הלילה התוודית באהבתך אלי, אבל זה כבר לא ממש שינה כלום. מבחינתי זה היה גמור ונגמר.
הייתי חייבת לנשום כל טיפה ממך. לשאוב אותך לקרבי הכי קרוב שיש, לאהוב אותך. ליל האהבה שעשינו היה מלווה בהמון דמעות ושתיקה, ובבוקר היית רדום ואני בזרועותיך. הבטתי בך, ולחשתי לראשונה אחרי המון שנים “תמיד אהבתי ואוהב רק אותך".
יום הולדת שמח שיהיה לך
התלבשתי ויצאתי בשקט. חזרתי לבית, התקלחתי, התלבשתי ונסעתי עם משפחתי לשדה התעופה. בדרך לחשתי לאחותי את כל מה שארע בליל אמש. היא התחננה שאשאר: הנה, קיבלתי אותו בחזרה והוא כולו שלי. אמרתי לה שאני חייבת לברוח, לנקום בו על כל השנים של השתיקה.
המטוס המריא. בצהרים כשהתעוררת באת לחפש אותי בבית הורי. מצאת את אחותי, שאמרה לך את המשפט שביקשתי ממנה להגיד: “שיהיה לך יום הולדת שמח. היא מקווה שאהבת את המתנה שקיבלת ממנה, אבל עכשיו היא איננה ולעולם לא תחזור. היא לקחה איתה הכל, כולל את הלב שלה".
נשארת בחוץ עם המון שאלות, בדיוק כמו שהשארת אותי אז, הילדה שאהבה אותך עד כלות הנשימה. 18 שנים אחרי נשאר לי רק להגיד לך תודה: תודה שחיסנת אותי, שעשית אותי מי שאני היום. אישה חזקה, לא נכנעת ולא מוותרת, מצליחה. הרגש לא שולט בי והמוח תופס מקום ראשון. תודות לך שברתי המון לבבות - ואת שלי הצלחתי להדביק בחזקה. תודות לך, אהובי משכבר הימים, אני מאוהבת בעצמי כל כך.
התאהבת? התאכזבת? ספרי לנו על זה! שלחי אלינו טקסט ל-women@mako.co.il. טורים שיפורסמו יזכו את הכותבת שלהם במתנה - סדנת איפור אישית בשווי 290 שקלים באחד מסניפי איל מקיאג' ברחבי הארץ
