נפתח בבשורה מרגשת. בתקופה האחרונה אני יוצאת עם מישהו. קשר שנמשך יותר משלושה דייטים. לא להאמין, הנס קרה. עדיין לא סיפרתי על זה בעיקר כי אני מפחדת מעין צרה ועד שלא אהיה בטוחה שזה עובד אני מעדיפה שלא לפתוח פה לשטן יימח שמו הנבלה.

תאמרו עלי שאני פאתטית-מג'נונה-חסרת מוח שמאמינה באמונות טפלות של ימי הביניים ואני אומר לכם - תכלס נכון. בכל פעם שאני משכנעת את עצמי שכל עניין העין הרעה הוא הבל הבלים המיועד לסעודה מהפריפריה ולא לבחורה מתוחכמת קלאסית (שחיה בסרט), מסתבר לי שאני וסעודה זה נשמות תאומות.

 

עוד ב-9 חודשים:

>> איפה אישה יכולה ללכת בנחת ברחוב בלי שיציקו לה?
>> קמפיין חדש: הכירי את חוסר השלמות המושלם
>> "אחרי החתונה, שאלו אותי אם ילדתי" - המהפך של מורן עזרא

כך זה הולך כל פעם מחדש: דבורי הקטנה מחליטה שיש לה מספיק ביטחון בקשר לבחור, ומספרת עליו לחברה טובה רנדומלית. מתבצעת שיחה שבה דבורי מלהגת ללא הכרה על נפלאות הבחור שלה, סוקרת את כל ההיסטוריה שלו (כולל הרפואית כמובן), דשה במראה, באישיות ובאופן כללי דנה באור שהוא מפיץ בכל אשר יפנה, המלאך. החברה מצדה מהנהנת במרץ, מחייכת בקצב וצווחת בהתלהבות בדיוק בחלקים שצריך. השיחה מסתיימת ודבורי חוזרת שמחה וטובת לבב לביתה. או אז, בטווח שבין חצי שעה ליומיים דבורי והבחור רבים. זה הכלל.

והנה שלשום זה שוב קרה. לאחר תקופה של התנזרות מסיפורים - נשברתי. החברה שאיתה נפגשתי היא ללא ספק פעילה לשעבר באינקוויזיציה הספרדית והק.ג.ב כאחד. בניסיון נואש לשמוע מה קורה איתי ועם הבחור בחיי - היא הפעילה מסכת לחצים עצומה, לחצה על כל הנקודות הרגישות שלי במיומנות רבה ובאופן כללי מיררה את חיי. איך בדיוק זה קרה? היא שאלה אותי: "נו, מה חדש?"

אותי זה שבר. סיפרתי. את ההמשך אתם כבר יודעים. ריב ועוד בטלפון. אין ספק, נסתרות דרכי העין הרעה.

האם ייתכן שאני מחפשת דרך מילוט?

 

בעוד אני יושבת וחושבת האם זה השלב שבו עליי להדליק 32 נרות נגד עין רעה, לפזר שום, לתלות בצל בשילוב פרסות סוס וגם חמור, לפזר קטורת מסריחה בכל הבית ולהתפלל לאלוהי העין הטובה שיבוא ויצילני תהיתי לעצמי האם ייתכן שבגיל שלנו (כן, שלנו. תזרמו איתי) אנו חוששים מקשר אמיתי למרות שאנחנו מכריזים שרוצים בזה בכל חוצות העיר? האם ייתכן שמחמת הפחד להיפגע, שוב, והפחד להתאכזב, שוב, אנו מערימים קשיים בתת מודע במכוון?

דבורי ויינר - טור פותח (צילום: צילום: רוני פרל. איפור: יערית אליהו)
היא שאלה אותי איך הולך לנו וזה שבר אותי. דבורי ויינר | צילום: צילום: רוני פרל. איפור: יערית אליהו
האם ייתכן שאני מפחדת שהבחור החדש יתגלה כנבלה סרוחה מאכזבת כמו קודמיו בתפקיד ו"מחפשת" דרך מילוט? האם אני בוחנת אותו ומותחת גבולות (בתת מודע, תירגעו) כדי לוודא שהוא עשוי מ"חומר" אחר, בניגוד אליהם? האם ייתכן שבגיל המאוחר הזה (כן, בחרתי במילה מאוחר ולא מבוגר. קרציות!) הסיכוי לשזור את החיים המהונדסים שלנו עם החיים המהונדסים של מישהו אחר הם חלום הזוי ולא אפשרי בעליל?

האם ייתכן שבגיל הזה אנו כל כך מקובעים בהרגלים וברצונות שלנו, כל כך רגילים להיות אינדיבידואל עצמאי המתהלך כזומבי בשגרת חייו הנעימה אך הצחיחה? האם ייתכן שאנו אוהבים את האהבה? רק כרעיון ולא כמציאות חיים? ולנשים שבינינו - האם ייתכן שאנו משכנעות את עצמנו להיכנס לקשר רק בגלל השעון הביולוגי הארור הסרוח שלנו? הייתכן שלא היה אכפת לנו להמשיך להיות לבד לולא העובדה (המשמחת דווקא) שאנו רוצות לממש את זכות האימהות שלנו?

חמור יותר, האם ייתכן שכולנו, גברים ונשים כאחד, פשוט משכנעים את עצמנו שאנו רוצים קשר בגלל נורמות החברה העוטפת אותנו וצפיות אבאמא שכאלה? האם ייתכן שחפרתי למוות וכדאי שאסתום מעט? אכן ייתכן.

אין לי ממש תשובות, אבל יש לי מעשים. אחרי כל אלה, פשוט לקחתי את הטלפון וחייגתי אליו. משחקי אגו זה לא אני. חוצמזה, עדיף להיזהר. קארמה איז הביץ' אבל אני סוברת שהעין הרעה היא הכלבתא היותר גדולה!

דבורי ויינר היא בעלת הבלוג ברבורים

>> לכל הטורים של דבורי ויינר