דבורי ויינר - לפני ואחרי (צילום: רוני פרל. איפור: יערית אליהו)
המשימה: ללכת לצילומים מקצועיים | צילום: רוני פרל. איפור: יערית אליהו
"את רוצה שאני אעשה מה?" שאלתי את ל' העורכת, המשמשת גם על תקן מפקדת המבצע לחיפוש אהבת חיי בשנה הקרובה. "אני רוצה שתלכי לסטודיו של צילום מקצועי ותעשי תמונות מקצועיות לאתרי היכרויות".

אוקיי. אני אלך להצטלם בסטודיו מקצועי על מנת לעדכן את התמונות שלי בשלל המרחב הווירטואלי. בטח, נשמע הגיוני לגמרי. בכלל לא מגלומני, ומוזר, והזוי ונרקיסיסטי מצידי.
מסתבר שיש טרנד חדש להקצות משאבים ולהגיע לצלם מקצועי במטרה לשדרג ולשפר את אחוזי ההצלחה והפניות בשלל אתרי ההיכרויות הקיימים. 
למרות שלא ממש התחברתי לכיוון, לא התכוונתי להתנגד. הרי הצהרתי שאעשה כל שיוטל עליי ללא שיג ושיח. בהמשך שכנעתי את עצמי שאני בת מזל ושל' יכלה לבחור משהו גרוע הרבה יותר כמשימה ראשונה. בשיחה נוספת איתה, ל' הודתה בחיוך ממזרי שהיא בחרה בטקטיקת ה-"מהקל אל הכבד" ושהעתיד עוד צופן לי משימות שכנראה יגרמו לי להתחרט על הרגע שפגשתי אותה. אני מצידי בחרתי להתרכז בהווה, ובהכחשה.

יום אחרי כבר קיבלתי את מספר הטלפון של הצלמת רוני פרל. בשיחה איתה, התבקשתי להכין כמה מערכות בגדים שונות על מנת שהתמונות יהיו מגוונות וורסטיליות כמה שיותר, וקבענו לבוקר המחרת. כבר בשלב הזה שקלתי להישבר כי מי שמכיר אותי מספיק, יודע כמה קשה לי לבחור כמה פריטים מסויימים מתוך סך ארון הבגדים שלי. חשתי כאם הצריכה לבחור בין ילדיה. זה אומנם לקח בסוף חמש שעות תמימות אך גם המשימה הזאת בוצעה. הלכתי לישון כשבראשי מסתחררות להן יחדיו מחשבות על בגדים, פוזות חושניות, עיוותי מבוכה פוטנציאליים ול' אחת חמודה אך תובענית.

כל מה שרציתי היה  לזחול מתחת לפנס תאורה

כשנכנסתי לסטודיו של רוני הצלמת, חיכתה לי גם יערית אליהו המאפרת המקסימה. לאחר שהסתיים סשן האיפור מצאתי את עצמי עומדת במרכז הסטודיו, כשפנסים ומחזירי תאורה מופנים אליי, ורוני הצלמת מכוונת לעברי מצלמה בולטת במיוחד ומבקשת ממני לחייך. ואני, כל מה שרציתי היה לזחול מתחת לאיזה פנס תאורה ולהצטנף בתנוחת עובר. התחושה העיקרית שאפפה אותי הייתה של ביישנות ומבוכה עזה. אין לי בעיה עם מצלמה אבל אף פעם לא עשיתי את זה באופן מקצועי ועודף תשומת הלב וכל המיקוד הזה בי גרמו לי למעט פרכוסי חשש והרבה בושה.

דבורי ויינר - צילום מקצועי (צילום: רוני פרל. איפור: יערית אליהו)
התאפרתי, התפנפנתי ובעיקר התפדחתי. בהתחלה | צילום: רוני פרל. איפור: יערית אליהו
בזכות המקצוענות והחביבות אין קץ של רוני לאט לאט השתחררתי והתחברתי לדוגמנית בשקל החבויה בתוכי. עשיתי פוזות, חייכתי לכל עבר, החלפתי בגדים במהירות-על משל אני דוגמנית-אנורקטית-כמושה בשבוע האופנה בפריז, עמדתי, ישבתי, חבקתי כסא. פייר? היה ממש כיף.

כשקיבלתי את התמונות פיזזתי בהתלהבות, ואצתי רצתי לפתוח אותן. כמובן שבתור פרפקציוניסטית עם סעיף נפשי חמור, התמקדתי קודם כל בלחפש מה לא מושלם בכל תמונה. לאחר שסיימתי לסקור את פרצופי בערך מכל זוויות אפשרית, תוך כדי הגדלה והקטנת כל תמונה כחולת אפילפסיה בעיצומו של התקף, הגעתי למסקנה שאני ממש מרוצה מהתוצאה. עכשיו קדימה לעבודה. התמונה הנבחרת הושקה. כעת המבחן האמיתי: מה יגידו מבקרי הפייסבוק, הטוויטר ויתר הרשתות החברתיות ואתרי ההיכרויות?

תגידי, את דוגמנית?

דבורי ויינר - צילום מקצועי (צילום: רוני פרל. איפור: יערית אליהו)
"תחייכי קצת", היא אמרה לי ורציתי להצטנף לתנוחת עובר. דבורי ויינר מוציאה את עצמה | צילום: רוני פרל. איפור: יערית אליהו
מה אומר ומה אגיד? הללו את השם יתברך ואת אלוהי המצלמות בפרט. התמונה קצרה לייקים, שבחים, מחמאות והצעות, אם כי גילוי נאות: גם בימים כתיקונם התמונות הביתיות שאני מעלה בדרך כלל מושכות תשומת לב וחיבה מהסובבים, אבל אין ספק שהתמונה המקצועית הזאת שברה את כל השיאים. בתוך כמה שעות היא עברה את רף מאה הלייקים לנגד עיניי המשתאות.  התגובות היו מעולפות באופן כללי החל ב"מהממת" וכלה במישהו שהזמין כמוני. כן, בדיוק איך שזה נשמע. הוא כתב לי בתגובות "אני רוצה כזאת..." מקורי.

האמת, כל זה עוד נחשב מאופק, בהשוואה למה שהתרחש בגזרת ההודעות האישיות - שם כבר היה כאוס מסוג שומו-שמים. שמחה לומר שקיבלתי הרבה פניות, אם כי לא הצלחתי עדיין להגיע לכולן, אבל ממה שהספקתי לראות - היו שם שגרתיות, נחמדות וגם כמה הזויות יותר מהרגיל.

"היי מה המצב, תגידי את דוגמנית?", כתב לי למשל אחד.  "מאמי!! את ממש מהממת. מתי אני מביא את התזמורת לנגן לך סרנדה מתחת לחלון? ואם לא סרנדה - אולי אפשר להכיר אותך או שנוכל להיות ידידים או חברים? אשמח להכיר אותך", התפייט אחר. "דבורי צהריים טובים לך!! אשמח מאוד להגיש מועמדות להיות הגבר של חייך, כזה שיעטוף ויחבק אותך בלילות ללא הרף, כזה שיידע להכיל, לסקרן, לאתגר ולרגש אותך תמיד. אז מה דעתך שניתן הזדמנות שווה והוגנת אחד לשנייה ונצא למסע המשותף והקסום ביחד?", שאל השלישי, ואיך אפשר בלי הזכיר את זה שכתב: "היי גברת ויינר, מה התעריף למקרה דחוף?". לא נגעתי. נשבעת.

אז לכל הפניות, רק אודה ואומר שאני בטירוף מערכות מאז שהטור פורסם, ולמרות שממש רוצה - טרם חזרתי לאף פנייה. תנו לי עוד קצת זמן לעכל, ואני שם.

דבורי ויינר - לפני ואחרי (צילום: רוני פרל. איפור: יערית אליהו)
תמונת הפרופיל לפני ואחרי. מה דעתכם? | צילום: רוני פרל. איפור: יערית אליהו
ולמסקנות: מצד אחד אני אבלה וחפוית ראש מאחר וברור שאנו חיים בעולם שטחי, רדוד שמתעסק בשטויות. מצד שני, המטרה מקדשת את האמצעים. מי שפעולה כזאת, כמו צילום מקצועי, תרחיב לו את טווח ההזדמנויות, תעצים לו את הביטחון העצמי, ותרחיב את לבו - צריך לעשות מעשה ופשוט לעשות זאת. ולגביי? אני סבורה שבסופו של דבר, תמונה מקצועית או ביתית, מהונדסת או טבעית, זה לא באמת משנה. מה שמשנה הוא החיוך הזה שלכם שם בתמונה. אז תחייכו ותזכרו - כל האנשים בעולם מחייכים באותה שפה.

>> בפעם הקודמת: דבורי עושה היכרות ותיאום ציפיות