תקופת החגים זה תמיד הזמן הזה בשנה בו מכבש הלחצים מצד הסביבה של הרווק או הרווקה המצויים מעלה הילוך. סוכות הוא חג שהגדיל לעשות וצופף את כולנו לארוחה משפחתית בין כותלי סוכה קטנה - וכמה שיותר צפוף הרי זה מסובך.

אז בזמן שהדודה הפולניה מזגה לי מרק וקיימה את מצוות ה"נו מה קורה???" המסורתית, מצווה אחרת של החג תפסה את תשומת ליבי ועוררה בי זכרונות. מצוות ארבעת המינים.

אז כן. על האדמה הזאת מסותבבות גם ערבות בוכיות, גם לולבים מבולבלים, גם הדסים מעט מעורערים בנפשם ובהחלט לא רק אתרוגים עם ביטחון עצמי מופרז ופטמה מושלמת. וזה לגמרי הזכיר לי את ארבעת הדייטים הבלתי נשכחים של חיי: לא דומים אחד לשני באופיים, לא מושלמים – אבל כשמאגדים אותם יחד לסיפור אחד - זה בהחלט מטלטל. הסיפור שלי חיי. 

זה ששבר על עצמו את הכוס

את א' (את השם המלא כמעט הדחקתי מהמערכת) פגשתי כבר לפני יותר מ-7 שנים. אבל הזמן הוא לא משהו שיימחה בכזאת קלות את הזיכרון מהדייט ההוא. הוא היה אמור לאסוף אותי מביתי בשעה 9 בערב ואני חיכיתי בציפייה. אבל השעון הסתובב והשעה הייתה כבר 9 וחצי ולא היה סימן לבחור. סימסתי לו אם הכל בסדר ואחרי רבע שעה הוא ענה את הידיעה המפתיעה שהוא "מאחר".

הוא הגיע לבסוף באיחור של שעה וחצי (!), והיה נראה עצבני ומהורהר. כשניסיתי לשאול בעדינות אם קרה משהו, הוא סיפר שרגע לפני שיצא מהבית נשברה עליו כוס מים, מה שאילץ אותו לגהץ חולצה חדשה ולכן איחר. אל תמהרו להניח שהכוס שנשברה עוד לפני שהגיע לדייט איתי - הייתה סגולה וודאית לחתונה. כי כשהבחור הניף באוויר את הכיסא בבית הקפה על חוף הים בטרם התיישב עליו, נענע אותו מספר פעמים רק כדי לוודא שאין עליו גרגר של חול – אני רק רציתי לקבור את עצמי בחול.

אחרי מספר פעמים שהוא התקשר ולא ממש ידעתי מה לומר לו, עניתי לטלפון ועשיתי מה שכל בחורה שפוייה שלא מעוניינת לראות בחור הייתה עושה: גמגמתי "אה, אתה מחפש עבודה? איזה קטע! בדיוק מגייסים אצלינו". ואז עבדנו יחד במשך 6 שנים. היום אנחנו כבר צוחקים על הדייט ההזוי ההוא.

זה שהחביא את הכיפה בכיס

אל שלל חוויות הדייטים שלי הייתי חייבת להוסיף גם אחד עם ניחוח יהודי. משהו שייתן לסבתי הצדקת עליה השלום, סיבות להתגאות בי אי שם בממלכת גן עדן בה היא יושבת, אוכלת קניידעלך ומסתכלת עליי. אז הסכמתי להיפגש עם בחור דתי למרות שמראש ידעתי שהסיכויים שייצא מזה משהו כשר שואפים לאפס.

ביצע מעשים מגונים ושילם כסף, אילוסטרציה (צילום: חיים ריבלין, חדשות)
שולם עליכם | צילום: חיים ריבלין, חדשות

הבחור גם הדגיש שהוא בכלל חוזר בשאלה ומעט מבולבל ביחסיו עם אלוהים, מה שעזר לי להשתיק את המצפון שלי ולהפיל את האחריות המלאה לחטאיו באשר יהיו – עליו בלבד.

להפתעתי הרבה את הבלבול הוא השאיר בבית באותו ערב והגיע עם כיפה שחורה ומאוד ברורה על הראש, מה שגרם לי להרגיש קצת לא נוח בסיטואציה. בכל מקרה זרמתי ולקחתי אותו לטיול בפארק הומה אנשים, כדי שחלילה לא נהיה לבד וגם כי לובי של מלון לא ממש היה בהישג יד.

כשהגענו לפארק הוא פתאום שלח את ידו אל עבר הכיפה, הוריד אותה מראשו וטחב לכיסו. זה ממש הרגיש לי כמו מעשה מגונה, ובין אם האמנתי באלוהים או לא – הרגשתי כאילו השם בכבודו ובעצמו פתח לי חשבון עכשיו, וזה היה כבד עליי.

אחרי שעה של שתיקות מביכות וניסיונות שלי להקליל את האווירה עם קצת הומור – ובאמת שעשיתי השתדלות למנן את הבדיחות הגסות שלי, הבחור אמר שהוא צריך לתפוס אוטובוס בחזרה לישוב שלו ("מעלה מבולבלים" כלשהו), אז ליוויתי אותו לתחנה.

אחרי כמה שעות  הוא שלח לי הודעה ובה כתב שהוא מרגיש שזה גדול עליו, ושאני (!) יותר מדי מבולבלת ומתוסבכת בשבילו. אז אמרתי עליו קדיש והמשכתי בחיי.

זה שתכנן את החתונה שלנו כעבור שבועיים

ואז הכרתי עורך דין מלומד ויפה עיניים ואימי לא ידעה את נפשה מרוב אושר כששמעה על הדייט הצפוי. אבל השיחה המקדימה למפגש לא ממש נסקה וחששתי שאם אין חיבור כבר שם, אם ניפגש כנראה נשעמם למוות אחד את השנייה. בזמן שהוא מלמל משהו על מבחני לשכה, עיניי נפלו על שיעורי הבית שהיו לי בקורס תסריטאות, ורעיון מבריק עלה במוחי.

הצעתי לו להיפגש בספונטניות בעוד שעה ולשתות יחד בירה. הוא שמח והסכים אבל מה שהוא לא ידע - זה שליד הבירה במקום שאלון דייטים בנאלי, מצפות לו שאלות אחרות לגמרי. וכך, בפאב חשוך, על שולחן קטן ומתנדנד, שלפתי את שיעורי הבית שלי והתחלתי לשאול אותו שאלות כמו "מה זיכרון הילדות הראשון שלך?" ו"מה טיב היחסים שלך עם אמא שלך?" ובניתי לי דמות חצי בדויה – חצי בהשראתו שסגרה לי את הפינה של המשימה לשיעור שלמחרת בבוקר. ייאמר לזכותו שהוא שיתף פעולה וזרם וזה היה די משעשע וכיפי, ולגמרי חיסל כל סיכוי שיהיה לנו דייט משעמם או מלחיץ.

via GIPHY

אבל הלחץ לא איחר להגיע. המשכנו לצאת ואפילו באופן די אינטנסיבי. בתוך עשרה ימים נפגשנו משהו כמו שמונה פעמים. היה לנו ממש כיף יחד והכל זרם, עד שהבחור הודיע לי בהתרגשות רבה ובדמעות (!) כעבור שבועיים -  שהוא הבין את זה ושאנחנו כנראה נתחתן.

אני פערתי זוג עיניים והוא הגדיל ופרט לשלבים איך נעבור לגור יחד בדירה שלו תוך חצי שנה, ואחרי שנים עשר חודשים - נינשא. וכדובדבן שבקצפת על עוגת החתונה שלנו, הוא גם הודיע לי באופן חגיגי שבשביל שהחתונה הזאת תקרה אצטרך לרדת במשקל.

ברחתי משם כל עוד נפשי בי והשארתי לו חור בקיר בדמותי. חור גדול מאוד.

זה שראה אותי כמו שאף אחד לא ראה לפניו

פעם מזמן כשעוד האינטרנט היה תמים, הלכתי לפגוש בחור אחד שהכרתי אונליין, אחרי שכל מה שהיה לו לשלוח לי זו תמונה מפוקסלת של עצמו. זה היה טרום עידן הסמארטפונים ומי בכלל חשב אז על פייסבוק. התמונה שלו הייתה כל כך מפוקסלת - במיוחד באיזור העיניים, שהייתי בטוחה שהוא עיוור. ועדיין – חיכיתי לו במסוף האוטובוסים בו קבענו בהתרגשות גדולה למרות החשש, כי הוא עניין אותי וריגש אותי עד מאוד עוד בשיחות הטלפון שקדמו למפגש. 

כשעמדתי מול אוטובוס עמוס אנשים זרים שנכנס לתחנה, לא ידעתי בכלל על מי להסתכל. רק חיכיתי לזוג עיניים שיבחינו בי - שזה אירוני כי הרי חשבתי שהוא עיוור ואם אכן כך, זה מעט בעייתי העניין הזה. אבל כשהוא ירד וחייך אליי ידעתי בוודאות שזה הוא. וכמובן שהכל היה בסלואו מושן והרוח בידרה את שיערי.
תראו לי אותי או אתכם הולכים היום לפגוש מישהו מהאינטרנט או דרך שידוך של חברים, בלי שבחנתם תמונות שלו/ה משלוש זוויות שונות לפחות. ואם זאת לא ההגדרה המדוייקת לבליינד דייט אז אני לא יודעת מה כן.

לירן קליין (צילום: צילום ביתי)
ראה אותי. באמת | צילום: צילום ביתי

ה"עיוור" הזה ראה אותי בלילה ההוא יותר מכל גבר אחר שאי פעם פגשתי. זה היה מסוג המפגשים האלה שפשוט יודעים ש'קורה כאן משהו גדול שנועד לקרות'. הרגשתי שאני מכירה אותו שנים ועוד באותו הלילה הלכנו לישון יחד. המשכנו לעשות כך במשך 5 שנים.

פגשתי עוד עשרות גברים טובים, שונים ומשונים ולמדתי הרבה על טבע האדם ובעיקר על עצמי. לצד כל אלה פגשתי בדרך גם כמה זאבים רעים. אלה שלא התייחסו בכבוד, אלה שפיהם וליבם לא היו שווים, אלה שניסו לנצל, אלה שגרמו לי כמעט להתייאש מהמין הגברי כולו -  אבל רק כמעט, אז לכבוד חג הסוכות אני מאגדת עכשיו את כולכם לחבילה אחת –ולכו חפשו מי ינענע אתכם.