"פרו ורבו ומלאו את הארץ," ככה אלוהים אמר לחווה ואדם כבר בפרק א' בספר בראשית, והיהודים מתייחסים לפסוק הזה בשיא הרצינות. עד כדי כך ברצינות, שהמדינה עצמה מגויסת למשימה ודואגת שלכל אישה יהיו ילדים. אם צריך לשלם על זה הון תועפות בטיפולים ובקצבאות – אין שום בעיה. בניגוד למקרים אחרים שבהם המדינה מתקמצנת על הבריאות והרווחה שלנו, הרי שבתחום ההולדה היא נדיבה ברמה שאין כמוה בשום מקום בעולם.
כל ההתגייסות הזאת נמשכת עד שהאישה העברייה עמדה במשימה הכבירה וגייסה את הרחם היהודי הקדוש שלה למילוי תפקידו הלאומי. מרגע זה ואילך המדינה תמשיך לדאוג לבריאות העובר שמתפתח ברחם הקולקטיבי, אבל אמא של העובר יכולה ללכת לחפש מי ינענע אותה. כי אתם מבינים, יש חוק שלפיו אסור לפטר נשים בהריון, ברור, אבל כמו עוד המון חוקים נאורים שיש אצלנו, יש רק בעיה קטנטנה עם הקטע הזניח הזה של ה, נו... איך קוראים לזה? אה, כן, אכיפה; וחוק שלא אוכפים אותו לא שווה את המקום שהוא תופס בספר החוקים. והאכיפה במקרים האלה כל כך נדירה, שכשזה כבר קורה, מקדישים לה ידיעה בעיתון.
הפעם, למרבה התדהמה, קרה לנו סוג של נס אכיפתי. השבוע גזר בית המשפט עבודות שירות על מנהלי רשת ההלבשה "תמנון", על כך שפיטרו עובדת בהריון. הם גם ישלמו לה פיצויים כמובן, ויתחייבו שלא לבצע שוב עבירה על חוק שוויון הזדמנויות בעבודה. וזה טוב וזה יפה, אבל כמובן שמקרה תמנון הוא חריג של החריג. מעסיקים מפטרים נשים בהריון כל הזמן, למרות החוקים המאוד ברורים, ויוצאים מזה כאילו כלום. וניחא כאילו כלום – ב-50 אחוז מהמקרים, כשהנשים כבר מנסות לעשות משהו נגד הפיטורים האלה, משרד העבודה מאשר אותם רטרואקטיבית, כי אין לו שום סמכות אכיפה על המעסיקים.
קשה להבין את התהליך המוזר הזה, שבו מדינה שמוכנה לעשות הכול כדי שנשותיה ייכנסו להריון מתנערת מהן בבוז אחרי שעמדו במשימה. איכשהו, ההכרה בכך שילודה היא צורך חברתי שמשרת את כולנו, ושראוי שהחברה תתגייס לעזור לנשים במהלך ההיריון ואחרי הלידה, פשוט לא קיימת. לא אוהבים כאן נשים בהריון, זאת אומרת, אוהבים ברמת העיקרון, אבל כשזה מגיע להיבט המעשי אין שום ביטוי לאהבה הזאת.
התוצאה היא שנשים משקרות בראיונות עבודה בנוגע לתוכניות הילודה העתידיות שלהן, ומסתירות את עובדת ההיריון עד שכבר אי אפשר ממש להחביא את הבטן, רק כדי להתקבל למקום עבודה או לשמור עליו. ובזה נפגעת הזכות הבסיסית ביותר לשוויון בפני החוק. אישה לא אמורה לפחד לומר שהיא מתכננת להיות אם או להיכנס להריון, בדיוק כמו שגבר לא אמור להסתיר את זה שהוא עומד להיות אב. וכשמדברים על שוויון מתכוונים בדיוק לזה: שנשים יזכו לאותן הזדמנויות גם אם כמה פעמים במהלך חייהן אולי התפוקה שלהן בעבודה תרד.
אבל כדי שהשוויון הזה יתקיים אנחנו חוזרים לסיפור הזניח הזה של האכיפה, וכל עוד האכיפה לא תהיה יעילה, זה ממש כאילו המדינה קורצת למעביד מעל הראש של האישה – "אחי, זה נכון שיש חוקים, אבל תרגיש חופשי לפטר את האישה השמנה הזאת, יהיה בסדר".