אז כולן מאוד כועסות על הטור של רענן שקד. הוא שוביניסטי, אינפנטילי, מעליב – ועוד כמה סופרלטיבים שרצים בפייסבוק. גם אני כועסת על הטור של שקד - הוא לא מצחיק, וציפיתי ממנו ליותר מעוד טור האדרת תפקיד האישה המסונג'רת. חוץ מזה? שקד בסך הכל תיאר את המציאות, והמציאות היא, מה לעשות, לא שוויונית.

בטור, שהתפרסם בידיעות בסוף השבוע, שקד מתאר איך אשתו נסעה לארבעה ימים לחו"ל, והשאירה אותו עם הילדים ועם רשימת מטלות באקסל. דרך הרשימה הזאת הוא גילה את הבירוקרטיה הקטנונית שבגידול ילדים: למשל, שמשימות פשוטות כמו "לשים את הילדה בגן" מורכבות למעשה מעשרות תתי סעיפים מעיקים כמו לדאוג מראש לכבס בגדים לבנים, להשיג טנא, לקנות זר, לדבר עם הגננת, ועוד ועוד. "אני משוחרר מזה", הוא כותב. "מעולם לא ידעתי שאני משוחרר כל כך, אבל עכשיו אני מבין".

אני לעומת זאת לגמרי מודעת לעובדה שאני משחררת את בן הזוג שלי מזה. למה? לא יודעת. אולי בגלל החינוך הרוסי, אולי בגלל החינוך נקודה. אבל בשורה התחתונה, הטור שלו הוא חיי היום יום שלי, רק עם ילד אחד והרבה יותר קטן. אה, וגם התינוק קינן.

הורים וילד במיטה
ברור שאילוסטרציה | צילום: אימג'בנק / Thinkstock

לפעמים גם קוראים לי "מה יש לאכול"

כשילד נולד נולדות איתו אלף משימות קטנות, וגברים מסוגלים לדחות אותן לנצח, או לפחות עד שזה יזדהם ונהיה חייבים להתפנות למיון. אני יודעת מה הילד שלי אוכל ומתי – אם זה היה תלוי ביפתח, הוא היה ניזון מבקבוקים עד גיל מאה; אני יודעת איזה משחקים מעניינים אותו ואיזה עדיין גדולים עליו – מבחינת יפתח, הצעצוע האהוב על הבן שלו הוא רגע אבא צריך לבדוק משהו בפייסבוק. יפתח, וסלח לי אהובי שאני עושה לך שיימינג, לא סגור על מידת החיתולים של קינן (למרות שהוא מחתל). אם לא אכין לו מראש בגדים לאחרי המקלחת - הילד ילך לישון באוברול המלוכלך עליו הוא זחל כל היום (כפי שאכן קרה) או יישלח לגן עם פיג'מת פלנל ביום הכי חם בשנה (כפי שאכן קרה 2). יש אשכרה ימים שאני אומרת לו "אני מרשה לך לא לקלח אותו היום", כי אני יודעת כמה הוא שונא את זה (בעיות גב, לא שנאת היגיינה), ויפתח זורם כי אם הילד לא מצופה נזלת וזפת - הוא די נקי סך הכל.

מתי הדפוס הזה נולד? פחות או יותר כשקינן נולד. היום הוא בן עשרה חודשים, אבל גם כשהיה רק בן כמה שבועות אני הייתי ההורה האחראי. כשהיינו מגיעים לפגישות בטיפת חלב למשל, כל השאלות הופנו אליי. כשהוא משלשל או עולה לו החום בגן, הגננות מתקשרות רק אליי - למרות שיש להן את המספרים של שנינו. פעם היתה בגן סייעת שהיתה מתקשרת ליפתח, אבל נראה לי שהיא פשוט היתה מאוהבת בו כי הוא האבא היחידי ששם את הילד בגן בבוקר.

וזה לא שהוא לא יודע שיש דברים שצריך לעשות, אבל במקום ליזום - הוא שולף את המילה "צריך": צריך לקבוע לו תור לרופאה, צריך להחליף את הסדין הרטוב. מי זה צריך? צריך זאת אני, לפעמים גם קוראים לי "מה יש לאכול".

הייתי בטוחה שנעשה תורות

למה הוא לא עושה את זה? כי זה פשוט לא מעניין אותו, וכל מה שלא מסכן חיים - מפנה זמן לחיים שלו. גם אותי זה לא מעניין - אבל כשילד נולד, נולדות איתו אלף ואחת משימות, ולצד כל משימה כזאת נשאר כיסא פנוי למבצע. וברגע שהורה אחד נסוג, השנייה חייבת להיכנס לזירה.

בפנטזיות הטרום-הוריות שלי, הייתי בטוחה שנעשה תורות. בכל פעם מישהו אחר יבצע את המשימה. מה שלא לקחתי בחשבון זו היכולת הגברית להתמהמה - לעומת הנטייה הנשית להישאב לוואקום הביצועי. וכך, בכל פעם שצריך לעשות משהו, הוא צועד צעד לאחור - מה שלא מותיר לי ברירה אלא לעשות אחד קדימה. שקד קורא לזה "עולמן הסודי של הנשים", אבל אין פה שום דבר סודי, יש פה מטלה ולאקונה: מי יבצע אותה. ובעוד שלא נראה לי שזה מפריע לו, לי זה מאוד מפריע. ככל שהוא מעורב פחות, כך פחות בא לי לשאול אותו בארוחת הערב העלובה שאני מארגנת – איך היה לך היום אהובי?

רענן שקד
רענן שקד | צילום: עדי רם

יש, כמובן, דברים שהוא עושה למען הבית שלא מעניינים אותי. הוא טיפל במעלית המקולקלת, הוא מביא את הרכב מההשכרה, הוא סוגר חוטי חשמל. בקיצור, כל מיני משימות גבריות כאלה. אני רוצה לספור את זה לטובתו, אבל לא ממש מצליחה. כי כשהוא מבצע את המטלות האלה, זה לא מלווה בפסקול של תינוק בוכה, מפיל כוס קפה שנשכחה, מושיט ידיים וקורע את הלב.

עדיף שיעשה לאט ולא טוב

אז איך בכל אנחנו יכולות לשנות את המצב? נכון, את יכולה לבקש ממנו שיכין לו ירקות, יגזור לו ציפורניים או יגגל "פריחות באזור האשכים" - אבל אז את הופכת לקבלן העבודה של בן הזוג שלך: גם דואגת למשימה, גם מאצילה סמכויות וגם אחראית לוודא שהיא בוצעה. איזו הפתעה, הא? גם את הבעיה הזאת את צריכה לפתור.

אבל אם את רוצה לפתור אותה – אין לך ברירה אלא להפסיק לתת לו לחמוק ממטלות. זה אומר שאת צריכה לגבור על היצר שלך לעשות הכל לבד, מהר וביעילות, ולתת לו מקום לעשות גם את הדברים: לאט ולא טוב. עדיף שהילד ילך לגן עם טנא שבו מרלבורו לייט, מאשר שאת תהי א' טנא עד סוף החיים שלך.

אני מתפללת לשילוש הקדוש: דרישה, אשמה וכניעה. משתדלת לבקש ממנו לגלות מעורבות במה שאפשר (כן, שנינו חייבים ללכת איתו לבדיקה), להיעלב ולבכות כשהוא מאשים אותי ב"את זו שרצית ילד", ופשוט לעשות את מה שצריך כדי להגיע לסיגריה וכוס היין של סוף הערב בשלום.