עם מזוודה קטנה, שני ילדים ושטיח, עזבו לפני ארבעים שנה גיטי ופרויז יעקבי את ביתם המפואר שבאיראן ועלו על טיסה של אל-על לישראל. מה שהיה אמור להיות ביקור הפך לשהות קבע, לאחר שהשניים הבינו כי אין זה בטוח עבורם לחזור. ההסתגלות לחיים כמהגרים הייתה קשה: "הם היו מאוד עשירים והשאירו הכול מאחור, הם עזבו את בית החלומות שלהם ונאלצו להתחיל חיים מאפס", מספרת היום בתם שני יעקבי ברמן (40) מתל אביב, העוסקת בהדרכת הורים ומתעניינת במיוחד ביצירת זכרונות ילדות נעימים.
גיטי ופרויז נולדו באיראן בשנות החמישים. בשנות השישים הגיעו לארץ ופרויז למד הנדסת בניין בטכניון. בזמן שהותם בישראל נולד בנם הבכור, ילד בעל מוגבלות שכלית-התפתחותית, ולאחר שחזרו למולדתם נולדה להם בת נוספת, אחותה הגדולה של ברמן. באיראן חיו השניים חיי שפע: "אבא שלי עסק בבניית בניינים ומלונות והצליח מעל ומעבר למצופה. הם חיו בדופלקס מטורף עם ביליארד, פינג פונג, בריכה, סאונות ועוד. היו להם חפצים שלא היו לאף אחד אז, כמו שואב אבק חשמלי", מספרת ברמן, "גרו איתם בבית שני אנשי צוות, מטפלת שסייעה לאח שלי ומנקה. הם היו מספרים לי שבבית הייתה כל הזמן שמחה וחגיגות מפוארות. לאבא שלי היו מספר מכוניות BMW בכמה צבעים, ובכל בוקר הוא היה בוחר באיזו מכונית לנסוע היום לפי הצבע שהתחשק לו. היו המון נסיעות לחו"ל והוא היה לובש חליפות פאר של מעצבים".
בשנת 1979, לאחר החלפת השלטון והפרעות שהתרחשו נגד יהודים, החליט הזוג לבקר בישראל יחד עם שני ילדיהם, וכאמור, לא חזרו מעולם. "הכל נשאר שם ואנחנו לא יודעים מה קרה עם הנכסים, זה היה מאוד מפחיד ומפתיע עבורם", מספרת ברמן, הבת השלישית שנולדה בארץ בשנה בה עלו בני הזוג.
"לא הייתי כמו שאר הילדים ממרכז תל אביב. לא הרגשתי שייכות. ההורים שלי לא שלטו לחלוטין בשפה ובניואנסים התרבותיים והם לא יכלו לעזור לי לפרש מקרים שקרו לי כילדה"
כשהזמני נעשה לקבוע רכש הזוג דירה קטנה בתל אביב. "גרנו בדירה קטנטונת ביחס לרמת החיים שהם היו רגילים אליה", מציינת ברמן. אבל הקושי, היא מספרת, לא היה רק מהצד הכלכלי: "הם התגלשו מלמעלה למטה וחוו פערי שפה ותרבות". לכך הצטרף גם הטיפול באחיה, "אבא עבד כמהנדס בניין אבל אמא שלי לא יכלה לעבוד כי היא הייתה צריכה לטפל באח שלי. עובדות סוציאליות ניסו לשכנע אותה לשים אותו במוסד והיא לא הסכימה. הכול סגר עליהם מכל הכיוונים", היא מתארת.
ילדותה של ברמן, לדבריה, הייתה לא פשוטה. "הרגשתי שההורים שלי תמיד עושים את המיטב בשבילנו אבל לא הייתי כמו שאר הילדים ממרכז תל אביב. לא הרגשתי שייכות למקום", היא אומרת. "לא הייתה לי את הפריבילגיה להיות ילדה 'קטנה'. פגשתי את העולם האמיתי ואת המורכבויות של החיים בגיל צעיר. הרגשתי בודדה ושאין אף אחד שיכול להבין אותי. במקביל ההורים שלי לא שלטו לחלוטין בשפה ובניואנסים התרבותיים והם לא יכלו לעזור לי לפרש מקרים שקרו לי כילדה".
לכך התווסף גם הקושי בטיפול באחיה, "למרות שהיה לי קשר קרוב מאוד לאחי לא סיפרתי עליו לאף אחד. המשאבים המשפחתיים היו מוגבלים וחלק גדול מהם הופנו לאח שלי ונוצרו קונפליקטים בין הרצונות שלי לצרכים המשפחתיים. היו מקרים בהם הוא הרס לי מחברות ובאתי בלי שיעורים לבית הספר, ובגלל שהמורים לא ידעו מזה הם היו נוזפים בי. זה היה עול מעיק".
כשבגרה הפסיקה ברמן להתבייש. "אם כילדה הייתי מסתירה את אחי, בתיכון סיפרתי על כך לכל אדם שפגשתי, רציתי להוציא את זה החוצה. עשיתי תיקון גם בהקשר למוזיקה, כילדה שנאתי מוזיקה פרסית אבל כמבוגרת אני מתה עליה. ההורים שלי היום מתרגמים לי שירים ומסבירים סלנג בפרסית".
מה תכניסו לחיים שלכם?
הקשיים שעמם התמודדה הובילו אותה לתחום הדרכת ההורים. "מה שעברתי מסייע לי להיות אמפטית יותר לקשיים משפחתיים ולעזור למשפחות למצוא את הדרך שלהן", היא מספרת. היום ברמן מעבירה הרצאות בנושא יצירת זיכרונות חיוביים לילדים: "הסתכלתי באלבומים וניסיתי להיזכר בדברים הטובים שקרו ולאט לאט הצלחתי. למרות שאבא שלי היה יוצא לעבודה בשש בבוקר וחוזר בלילה, כשהוא היה בבית היינו שמים מוזיקה ורוקדים. הוא תמיד היה אומר שאנחנו לא יכולים לבחור את האורך של החיים, אבל אפשר לבחור את הרוחב - מה אתה מכניס לחיים שלך".
את ההרצאות שלה היא מקדישה לנושא זה. "הורים רבים חיים בשגרה ועסוקים בלתקתק מטלות. אני רוצה שיהיו מודעים לכך שמה שקורה בבית זה מה שהילדים יזכרו", היא מסבירה, "החלום שלי הוא שלכל משפחה יהיו מנהגים משפחתיים - להתחיל כל בוקר עם מוזיקה, להמציא פעילות פרטית עם הילד – פשוט להכניס כיף הביתה. זה בידיים שלנו".