שרה ג'סיקה פרקר על הסט של סקס והעיר הגדולה 2 (צילום: Handout, GettyImages IL)
עצמאית, חזקה, וחייבת גבר | צילום: Handout, GettyImages IL

 אם יש משהו שהוכיח לי העשור האחרון זה שאין לדעת איך ייראו החיים עשר שנים מהיום, ושאפילו הדמיון שלי, מופרך ומאותגר ככל שיהיה, עוד לא מסוגל להיות שם.

אם מישהו היה אומר לי לפני עשר שנים שאת בן הזוג שלי ואת החבורה שאני חלק ממנה ואת רוב האנשים שמקיפים אותי היום אני אכיר דרך האינטרנט, הייתי ודאי חושדת בו שהוא חי בסרט. לפני עשר שנים היינו כולנו הלומות-מילניום, חשבנו שהשתכללנו סופית, שאנחנו נשים עצמאיות ומתוחכמות, שלמדנו איך להשתמש בפמיניזם לטובתנו ושאם רק נרצה, נשיג הכל. אבל אז התחיל עשור חדש, והנה אנחנו מסכמות גם אותו. ולא, דברים לא נראים כמו שדמיינתי אותם אז.

אם הייתי לוקחת את עשר השנים האחרונות בחיי ועושה להן צילום רנטגן, ממצא אחד היה, ללא ספק, עולה בו מיד: מדובר באישה. את העשור ההוא התחלתי כשאני בת פחות מ-30. נפרדתי מהחבר של שנות ה-20 שלי, שהיה צעיר ממני בשנתיים, נפרדתי מהפרסונה של יוצאת-צבא-ומה-עכשיו, והתחלתי את העלייה במדרגות לכיוון שנות השלושים. כולם מסביב לחששו משהו על כמה קשה לעבור את השנים האלה כאישה ורק אני הרגשתי שככל שאני מתקדמת יותר בגיל, כך אני מאושרת יותר. כאילו התקלפה השכבה הזמנית ומשהו ברור ובטוח בעצמו הרבה יותר, עלה והתיישב והתגבש לכדי אופי.

חוויות חדשות נצטברו אצלי, חלק מהן משותפות לי ולבנות גילי בהרבה מקומות; התאהבתי בגבר נשוי (ולא עשיתי עם זה שום דבר דרמטי), הבנתי ש"אהבת חיי" זה מושג נזיל, למדתי שחברה טובה יכולה להיות גם גבר, השקעתי הון בחזיות (והבנתי שאין ברירה), התמכרתי לטלפון הסלולרי שלי (ולמדתי לחיות עם סמסים ולהודות שיש לי תלות בו), כתבתי קבוע בפורום שערורייתי משהו ברשת, פרסמתי טור שהטיל ספק בנישואים, מצאתי בן זוג בוגר יותר וחייתי בזוגיות ארוכה, שכרתי משבצת ברשת והכרתי אנשים חדשים ומרתקים בזכות האינטרנט, הבנתי שיש חברים שלמרות שליוו אותך ואת ליווית אותם במשך חצי מחייך – זה לא בהכרח אומר שאתם חברים לתמיד, ושלפעמים את מתגרשת גם מחברים, למדתי שאפשר להפוך להיות חברה טובה של האישה שהחליפה אותך כבת זוג, ולמדתי שהחיים מפתיעים כל הזמן, אם רק תתני להם. והכי חשוב – למדתי שנעליים טובות עולות הרבה כסף, ובצדק.

גם המגניבות רוצות זוגיות

קצת לפני שנת 2,000 הונח לפתחנו פמיניזם מסוג חדש; הוא הגיע בדמותה של קארי ברדשאו, מצוידת בשלוש חברות שכל אחת מהן היא אבטיפוס בפני עצמו. לנו נותר רק לבחור למי אנחנו דומות, ולהתיישר לפי הפרסונה שהוכתבה לנו היישר מבסיס האם בניו יורק. רוב הבנות שנוכחותן כיבדה אותי בעשור האחרון הושפעו ברמה כזו או אחרת מדמויותיהן של ארבעת הנשים האלה, שכביכול שיקפו את האישה בעולם המודרני, ברוב הארצות המתקדמות. 

כמעט כולנו מצאנו את עצמנו מדקלמות מונחים כמו וינטג', סטייל וג'ימי צ'ו כאילו נולדנו אל תוך המשוואה האורבנית הזו וחיינו אותה עוד מימי בית הספר היסודי. הרבה מאיתנו דמיינו את תל אביב כסניף-רשת של ניו יורק שבו אפשר, לפעמים, להרגיש נוצצת כמו בבסיס האם ולהעביר את החיים בחבורה של נשים חזקות ושוות, ששום דבר לא מאיים על העצמאות שלהן, או על הגזרה שלהן, או על הדייט הקבוע שלהן בשבת בבוקר בקפה. הרי בשביל זה צעדנו עד כאן, לא? ועל עקבים! 

סקס והעיר הגדולה (צילום: רויטרס, רויטרס3)
שרלוט, קארי, מירנדה וסמנת'ה - הן כבר מזמן הבינו מה חשוב בחיים | צילום: רויטרס, רויטרס3

 
אלא שלא בסיס אם ולא פמיניזם, לא פלא שנותרנו מבולבלות משהו. עשר שנים עברו, וכשפגשנו את קאריסמנתהשרלוטמירנדה בבית הקולנוע ממש לא מזמן, התברר שכל מה שהן רוצות, בסופו של דבר, זה להיות נשואות ומהוגנות. ואם מישהי מכן קפצה ואמרה "אבל סמנתה!..." תרשו לי לספר שתמונות של סמנתה בשמלת כלה כבר חוצות את הרשת משרת לשרת. לא שקיבלתי אישור מהתסריטאים על הטוויסט בעלילה, ויכול להיות שהתמונות מטעות (אני לא מחובבי הספויילרים) אבל ארבעת בנות הסדרה, שייחסו להן השפעה מכרעת כל כך על החיים שלנו כנשים בעשור הקודם, סיימו את העשור הזה עם בשורה די בנאלית: דרוש גבר לחתונה, דרושה דירה עם פאסון, וידידות קרובה עם מעצב בינלאומי זה משהו שכל אישה צריכה לשאוף אליו. היה שווה לחכות? 

גם בעשור הבא נמשיך לנסות

הדבר העיקרי שלמדתי מהרביעייה של "סקס והעיר" הוא שכולנו מחפשות ביטחון: תקראו לזה זוגיות, חתונה, עבודה קבועה, דירה משלנו או מנוי לפילהרמונית; בסופו של דבר, כולנו רוצות לדעת שיש משהו נוסף מעבר למגניבות האורבנית ולמיתוג החברתי שלנו, ואם לקח לנו 10 שנים להבין את זה, זה לא נורא. לא הייתי מחליפה את התובנה הזו באף שנה משנות ה-20 שלי.

 בעשור שזה עתה חלף לו, למדתי לדקלם את כל המונחים הרלוונטיים לנשים בגילי ולמדתי גם להטיל ספק בחשיבות שלהם ולא לקחת את עצמי יותר מדי ברצינות. בסופו של דבר, לכל אדם יש לפעמים את התחושה שהוא קם בבוקר ומשחק איזשהו תפקיד, וממש לא הרגשתי צורך לעבור אודישן כל פעם מחדש. רציתי להיות אני, והבנתי שלהיות אישה זו עבודה קשה, קשה מאוד, וזה לא הולך ונהיה קל יותר.

מסביב הכל משתכלל ומשתדרג וחיינו הופכים להיות וירטואליים, כביכול קלים יותר, אבל להיות אישה זו עדיין עבודה קשה הכוללת תחזוקה של 24 שעות ביממה, שלל פעלולים מעולמו של אמן טרפז. גם בעשור הבא אני צמודה לג'וב הזה, ואין לי שום כוונות לפרוש בקרוב. הדקו חגורות, הצמידו עקבים, הנה אנחנו באות.

>> מי הגברים שעשו לנו את 2009?