סוזן בויל בסך הכל רצתה לשיר. אם היא הייתה יודעת איזו סערה של אמוציות היא תעורר, לא בטוח שהיה לה האומץ הנדרש לעמוד על הבמה ההיא. בהתחשב במהירות שבה סבבה על עקביה ומיהרה לרדת מהבמה, בלי לקחת בכלל בחשבון שיש סיכוי ששלושת השופטים בכל זאת יעבירו אותה לשלב הבא – אני מרשה לעצמי לנחש שההופעה שלה מול הקהל הבריטי והשופטים התרחשה מכוח האינרציה, כי היא כבר הייתה שם, וקיבלה מספר, והמתינה שעות, ותמיד רצתה להופיע לפחות פעם אחת מול קהל, וממילא אימה נפטרה לא מזמן ואף אחד לא ממתין לה בבית, וממילא לא יאמינו לה בכפר שהגיעה עד הבמה הזו, שכל כך הרבה ברווזים מנסים להגיע אליה.
אבל התגובות, אחחחח, התגובות. כל חולשות המין האנושי ועוצמותיו התגבשו לכדי סופשבוע של תגובות מכל הסוגים, בכל אמצעי התקשורת ולאורכה ורוחבה של הבלוגספירה. שמות התואר שניתנו לסוזן בויל בכל אמצעי תקשורת אפשרי נעו בין "הברווזון המכוער" המתבקש, דרך "סינדרלה", עבור ב"רווקה מובטלת שחיה עם החתול שלה" (איכשהו, זה תמיד חתול) ועד ל"בתולה מזדקנת, קומקום תה עתיק מסקוטלנד" כמו שכינה אותה דב גילהר בערב שישי בערוץ 10 (גילהר, כוסית אספרסו מלאת תזזית שכמותו, בן 42 – בסך הכל 5 שנים צעיר יותר מבויל, אבל אצלו זו ודאי לא זיקנה, סתם השתבחות). וסקוטלנד? סתם אי. לא משנה שמדובר בחלק מהאימפריה הבריטית (לשעבר) או משהו, למי אכפת, הרי היום מגדלים שם רק רווקות זקנות שזקוקות למייקאובר.
תחרות שנולדה בשביל ברווזים מכוערים
כולם, כולם דיברו על בויל. וכולם, כולם לשו שוב ושוב את אלמנט הברווזון המכוער שהתגלה במלוא ברבוריותו על הבמה ההיא. התבשיל הרי מוכר לכולנו, את החומרים הדרושים אנחנו מדקלמים בעל פה: אישה ביישנית אחת, כפר נחבא, חיים פשוטים, כישרון ענק והזדמנות חד פעמית לחשוף אותו. והרי בדיוק בשביל ברווזים כאלה נועדו התחרויות האלה. כי לברבורים האחרים, שיש להם להקה מגיל 13 והם ממילא נראים נהדר ובמקרה אמא שלהם היא אחותו של המפיק המוזיקלי הכי מבוקש בשוק – בשביל אלה לא נועדה התחרות הזו. היא נועדה דווקא ובעיקר עבור אלה שאין להם שום צ'אנס אחר, בגלל אלף ואחת סיבות. ויש רק סיבה אחת שבגללה הם מגיעים לאודישנים האלה ולא נושרים בדרך: בגלל שהם רוצים לשיר, באמת, ויש להם כישרון, ולעזאזל החיצוניות. איפה בדיוק ההפתעה כאן?
אבל התקשורת, כמו גם השופטים, לא יתנו לסיפור הזה לחמוק, כי יותר משהיו מוקסמים מסוזן בויל, שלושת השופטים היו מוקסמים בעיקר מעצמם – מסלחנותם, מהתפעלותם, מיכולתם לראות מעבר לגבות הבלתי אלגנטיות של בויל, מעבר לשמלה העתיקה שלה ולקרסוליה העבים בנעלי העקב הדודתיות, מעבר לסרבול הטבעי איתו הגיעה היישר מהבית עד גלזגו.
פירס מורגן הצליח להתגבר על הפרצוף הראשון שלו – העתק מדויק של מי שהרגע נתקל חזיתית בגבינה עבשה, אמנדה הולדן פערה עיניים תמהות ודומעות אבל מתוזמנות היטב עם מצלמה מס' 3, וסיימון קאוול נתן את הופעת ה"בפנים, מתחת לכל הציניות הזו, אני בעצם נשמה טובה, תדעו לכם" שלו. שלושתם ידעו שבדיוק שם, בנקודה הזו, התחרות התחילה. והם שיחקו את זה עד הסוף.
תזכירי לנו מאיפה את?
עבר בסך הכל שבוע מאז עלתה בויל הנהדרת על הבמה בגלזגו, ואם תקישו את שמה בגוגל תגלו שההפניות החמות ביותר לידיעות בנוגע לכוכבת החדשה של האיים הבריטיים ולסיפור שלה מדברות על "חשיפה! הקלטה נדירה מאירוע צדקה משנת 1999" של האישה שעוד לפני שהתרגלה למעמדה החדש ככוכבת, היא כבר עברה לשלב האגדה. התקשורת עברה לשלב הגילוי הנדיר, וכולם מתחרים על הנתח. בוויקיפדיה כבר מיהרו וחיברו עליה ערך, אבל אפילו שם לא טרחו להזכיר את שמו של הכפר הסקוטי שממנו הגיחה, כי מה חשוב השם? (בטח איזה לוך-משהו, זה תמיד איזה לוך), ועכשיו היא אפילו קיבלה הצעה לשחק בסרט פורנו תמורת מיליון דולר. והעיקר הסיפור. ולסוזן בויל יש סיפור מצוין, כזה שיחזיק מעמד לפחות עד הסינדרלה הבאה, שהרי בלי סינדרלה פוטנציאלית, אין לנו שום סיכוי להיות הנסיך המושיע. וזה בדיוק התפקיד שאנחנו כל כך, כל כך אוהבים.
ועכשיו הניו יורק טיימס מפקפק באמינות הסיפור שלה. נו באמת.