ב-1989 חומת ברלין נפלה, וכשההמונים נהרו מערבה היה אפשר לקבוע שהקפיטליזם ניצח. עברו מאז כמעט 20 שנה, ועד ממש לא מזמן, לפני שהתחיל כל המשבר הכלכלי הזה – הקפיטליזם המשיך לנצח. נכון, כבר שנים יש כל מיני הזויים שמוחים נגד מושגים משונים כמו גלובליזציה, תנאי העסקה באסיה, קריסת תעשיות וכיו"ב, אבל למי אכפת כשמחירי הבגדים שאנחנו קונות המשיכו לרדת כל הזמן. לפי מיטב מסורת ה"נותנים לך – תיקח, מרביצים לך – ברח", כל עוד אפשר לקנות המון גרביים, לא באמת רצינו לדעת איך ייתכן שגרביים היום עולים פחות מאשר לפני עשר שנים.
עמדתן לאחרונה מול מדף השמפו באחת מרשתות הפארם? צריך תואר במדעי הבולשיט בשביל זה. אם יש לכן שיער צבוע, מתולתל וקצת יבש, מה בדיוק אתן אמורות לקנות? שמפו לשיער צבוע, מתולתל, יבש? אולי בכלל לקנות שלושה שמפואים? ומה עם המרכך, הדאודורנט והקרמים לפנים? מאות מוצרים עומדים ומתחננים "קחי אותי! יהיה לך שיער גולש ומהמם!", וזאת רק חנות אחת. כשתצאי ממנה יהיו עוד המון חנויות שגם הן יעשו הכול כדי שתיכנסי אליהן ותוציאו בהן כסף. אין לך כסף? לא נורא, יש כרטיס אשראי, ומקסימום אפשר לחלק ל-36 תשלומים.
השאלה שהכי מפחידה כל יצרן
איכשהו מול השפע המסחרר הזה נורא קשה לעצור רגע ולשאול שאלה אחת פשוטה: אני באמת צריכה עוד שמפו? עוד זוג נעליים? עוד זוג גרביים? כל השיטה הקפיטליסטית בנויה על זה שלא תעצרו ותשאלו את השאלה הזאת, כי ברגע שתפסיקו לקנות, הכול יקרוס.
כדי למנוע את הקריסה הזאת הצליחו לשכנע אותנו, אלוהים יודע איך, שהאושר טמון בקניות, שהדבר הבא שנקנה הוא זה שסוף סוף יסגור את הריקנות הזאת שיש לנו בבטן – אם רק נמצא את השמפו שבאמת יגרום לשיער שלנו להיראות מבריק, הכל יהיה בסדר. אבל אז אנחנו קונות את השמפו, או את המכונית, או איזה גאדג'ט מסעיר, ושום דבר לא בסדר. העייפות בגלל שעות העבודה המטורפות, חוסר הסיפוק, העובדה שאין זמן לעשות דברים מהנים – כל אלה ממשיכים להתקיים גם אחרי שקניתן את הג'ינס שאמור לפתור את כל זה.
מה שמצחיק הוא שהתכנות הצרכני שלנו כל כך עמוק שאנחנו לא אומרות "רגע, קניות לא גורמות לי אושר," אלא יוצאות לקנות עוד, כי האמת המרה היא שאין הרבה דברים משמחים יותר מאשר לחזור הביתה עם ערימה גדולה-גדולה של שקיות מלאות בדברים שקנינו, ושכל הנודניקים הצדקניים ילכו לאכול חוביזה או משהו.
השאלה היא כמה זמן החגיגה הזאת יכולה להימשך. הנה, עכשיו יש משבר כלכלי, ועוד לפניו כל ההזויים שדיברו נגד הגלובליזציה, תנאי העסקה וקריסת התעשיות נשמעו קצת פחות הזויים. חוץ מזה, הכדור שלנו כורע תחת נטל הבזבוז המחריד.
אז כדי לעורר את המודעות לכל הדברים האלה, היום הוא יום ללא קניות. יום אחד בשנה שבו מבקשים שלא נקנה שום דבר, שניתן לכרטיס האשראי ולעצמנו לנוח מכל הרעש הצרכני הבלתי פוסק הזה. ואולי בעקבות היום הזה נוכל להתרגל לאט לאט לשאול את עצמנו את השאלה שמפחידה עד מוות כל יצרן וכל מנכ"ל של תאגיד: אני באמת צריכה את זה? כי אולי אם נקנה פחות, נוכל לעבוד פחות קשה ואז לא נצטרך לפצות את עצמנו בקניות על זה שאנחנו עבדים בשכר גבוה. אולי, בכל זאת, ההזויים האלה יודעים משהו שאנחנו לא. נו, אז את באה לשופינג?