"בגיל 20 דיברתי עם החברות שלי בעיקר על בני זוג, אחר כך על לידות וילדים, אחר כך דיברנו על כיורים וחרסינות, ואז התבגרנו והחברות קיבלה צביון שונה. אנחנו מוצאות נחמה אחת בשנייה. אפשר כבר לדבר על הכל, להיות ביקורתיות, להחמיא, לתמוך, לייעץ. יש בזה המון יופי", אומרת הצלמת מיכל רותם, 67, שתמונותיה מוצגות בימים אלה בתערוכה הנפלאה "סליחה שהזדקנו – נשים, גיל חברות", המקדשת את החברות הנשית.

את הרעיון לתערוכה הגו לאורה שניידר ומיכל ספיר. השתיים איתרו קבוצות נשים שחברות שנים רבות, כולל קבוצת החברות שלהן לפרויקט צילומי צבעוני ויוצא דופן. "זה התחיל מההתעניינות שלי בנושא של בגרות נשים", אומרת שניידר, 67, שניהלה בעבר את שרותי הרווחה בירושלים.

"אנחנו חיים בחברה שמאד מקשה על נשים לחיות את זקנתן בגאווה ובשמחה. מדובר בחברה שמקדשת את הנעורים. כל חיינו גדלנו בצל מיתוס היופי. בגיל מסוים נשים מאבדות עוגנים חשובים בחייהן: יופי, פוריות, רלוונטיות, מעמד חברתי ומעמד כלכלי. היחס המפלה כלפי האוכלוסייה של הזקנים בא לידי ביטוי קודם כל ברתיעה משימוש במילה זִקנה, שמעוררת בכולנו אסוציאציות של חולי, תלות וסניליות. שמנו לב שחלק מחברותינו מפסיקות להתלבש. דווקא אלה שההופעה החיצונית הייתה מאד חשובה להן עם ההתבגרות התחילו להזניח את עצמן, ולהתאים את עצמן לדימוי של האישה הזקנה. הסבתאות, החולי, התלות וחוסר ההתמצאות - כל אלה הם מסרים חברתיים שהנשים אולי לא מסכימות איתם, אבל בתת מודע הן מפנימות אותם".

למה ההתמקדות דווקא בחברות?
שניידר: "בגיל המבוגר תפקיד החברוּת מקבל משנה חשיבות, בגלל הזמן שמתפנה לאחר הפרישה ממעגל העבודה. הפּניוּת יוצרת צורך למצוא תחומי עניין ושותפים לבילויים ולעיסוקים החדשים. זה ידוע שקשרים חברתיים בגיל זִקנה משפרים מדדי בריאות ומורידים את שיעור התמותה. החברות עוזרת לנשים המתבגרות לחיות את השלב הזה בחיים בצורה שמחה יותר. דרך ההתנסות של עצמנו הבנו כמה קבוצת החברות שלנו משמעותית עבורנו. איתרנו קבוצות של חברות שנפגשות לעיתים קרובות ושקיימת ביניהן אינטימיות גדולה. כולן דיברו על המשמעות של החברות בשלב זה של חייהן יותר מאשר בצעירותן. הפתיחות וחוסר התחרות הם אלמנטים שפועלים לטובת החברות הנשית".

אין סוף הגיגים, אמרות שפר ושירים הוקדשו לנושא החברות, ואחד היפים הוא דווקא של סופר האימה סטיבן קינג מתוך ספרו "זה". וכך כתב: "אולי אין דבר כזה חברים טובים וחברים רעים - יש רק חברים, אנשים שניצבים לצידך כשאתה נפגע, ועוזרים לך לא להרגיש לבד. אולי כדאי לחיות למענם. אולי כדאי אפילו למות למענם, אם זה מה שנגזר. אין חברים טובים ואין חברים רעים. רק אנשים שאתה רוצה, שאתה צריך להיות איתם. אנשים שיבנו את ביתם בתוך ליבך".

התמונות בתערוכה מחולקות לקבוצות חברות, עם הסבר קצר על כל קבוצה. יש למשל את "החבורה מצ'ילה", שכולן גדלו בצ'ילה אבל החברות נוצרה בישראל. "בעבר דיברנו על הבעל והילדים, היום אנחנו מדברות על עצמנו, משתפות במחשבות. יש הרבה יותר כנות ואותנטיות בקשר", הן אומרות. קבוצת "החברות מגינוסר" יוצאות יחד לטיולים, נפגשות לארוחות ומספרות שבצעירותן היו לא מעט מתחים ועוינות, אבל עכשיו מתאפיינת החברות בפיוס וקבלה. "אנחנו לא מדברות על גיל ומנצחות יחד את המחלות", הן אומרות.

"קבוצת המטיילות" נוצרה בעקבות טיולים משותפים לחו"ל עם בני הזוג. הן נפגשות לעיתים קרובות, נמצאות בקשר טלפוני כמעט יום-יומי ורואות בקשר ביניהן אוויר לנשימה, זכות גדולה, מקור תמיכה ובעיקר כיף. רוב חברות הקבוצה מתגוררות ביישובי עוטף עזה. קבוצה נשית נוספת היא "קבוצת הקווארטט", שנוצרה כתוצאה מהצורך של לאורה שניידר להפגיש את חברותיה הטובות, ואכן השלם היה גדול מחלקיו. הן נפגשות פעם בשבוע ומדברות בטלפון לא מעט. "אנחנו משתדלות להיות רשת בטחון חזקה וצפופה זו לזו. בשבילנו ארבע זה ממש הגודל הנכון", הן אומרות.

"החברות מחדרה" עברו ביחד את הילדות, תנועת הנוער והגרעין. הן מקיימות מפגש חודשי, וכל מפגש מוקדש לנושא מסוים הקשור לגיל. הן מדווחות על פרגון הדדי, תמיכה ללא תנאי, ועזרה בהתמודדות עם אתגרי הגיל. "נשות התרבות" נפגשות בעיקר סביב פעילויות חברתיות, נסיעות לחו"ל, מסעדות ולימודים. מלבד החבורה של גינוסר כל הקבוצות הגיעו לסטודיו של רותם. "הן נדרשו לבוא בלבוש שחור ולהיות בנות 65 פלוס", מחייכת רותם, "כל קבוצה הסבירה לי שהיא לא פוטוגנית, אבל עם קצת מוזיקה הן השתחררו. מאד התלהבתי מהרעיון. כשמיכל ולאורה הגיעו איתו מיד אמרתי 'כן', ומאותו רגע הכל הפך שמח".

מה היה הרגע הכי מרגש?
רותם: "כל הזמן היה מרגש ומצחיק ונפלא, אבל היה רגע אחד - הייתה קבוצה שאחת מהחברות בה חולה, וכולן תמכו בה. הן היו שותפות לאיפור שלה, עזרו לה בכל צעד. זה היה מאד מרשים. היה עוד אירוע מאד נוגע ללב: בלי קשר לתערוכה קבוצת בנות החליטה להפתיע את  אחת החברות שלהן  ליום ההולדת. הן כיסו את עיניה והביאו אותה לסטודיו שם חיכה לה מאפר שאיפר אותה ואת הבנות. צילמתי את הקבוצה. ההפתעה הייתה אדירה. היא צחקה ובכתה בו זמנית והרגישה בשמיים. זאת חברות אמיתית".

שניידר מסכמת: "כשאנחנו רואות נשים שרק כדי לא להופיע כזקנות מוכנות לנתח את עצמן למוות או להפוך למפלצות זה אומר לנו כמה חזקה הבושה מהזקנה וכמה נשים מוכנות לעשות רק כדי לא להזדהות כזקנות. התערוכה הזו מבקשת לחולל שינוי בדימוי של נשים 'זקנות' בחברה ולהראות אותן כפי שהן: חיוניות, שמחות בחברוּת ביניהן, מעוררות השראה ומעלות חיוך. חברות בשבילי זאת הבנה מלאה מה עובר עלי בלי שאצטרך לדבר. שמחות בשמחתי, עצובות איתי".

התערוכה "סליחה שהזדקנו - נשים, גיל חברות" פתוחה לקהל הרחב עד ה-31.3 בבית יד לבנים ברמת גן.

 הכתבה פורסמה במקור באתר מוטק'ה