"סברו שאם שרדת - סימן ששילמת מחיר"

"במשפחתו של בעלי שאלו אותו 'איך אתה מתחתן איתה? היא הייתה באושוויץ, היא בטח שכבה עם כל הגרמנים'. אמרתי לו שאחרי שנתחתן הוא יראה שאני בתולה". זוהי עדות אחת מני רבות של ניצולות שואה, שעלו ארצה ונאלצו להתמודד במשך שנים עם סטיגמות חברתיות קשות הנוגעות לסיפור הישרדותן בתקופת השואה.

לפי מיתוס קיים - ומאוד לא מדובר – נשים ששרדו בשואה הצליחו לעשות זאת בזכות קשרים מיניים עם נאצים. האם היו באמת מקרים רבים של אונס והתעללות מינית בשואה, והאם זה נכון שרבות מהשורדות נאלצו, בין היתר, לשלם בגופן כדי לשרוד?

"הייתה התעללות מינית, ניצול מיני והישרדות באמצעות מין לכל אורך ההיסטוריה. בזמן מלחמה, כשלנשים אין שום אמצעי אחר, הרבה פעמים הגוף הופך להיות האמצעי האחרון שאפשר לסחור בו", מסבירה ד"ר אסתר דרור, מרצה במכללה האקדמית כנרת וממחברות הספר "איך קרה ששרדת", המתחקה אחרי מיתוסים לגבי מיניותן של שורדות השואה. "בנוסף, חלק מהעניין של הכיבוש מתבטאת גם בהשפלת גבר על ידי כך שאתה אונס את אשתו. זו אפילו לא נחשבת פגיעה באישה אלא פגיעה בגבר שהאישה שייכת לו", מסבירה דרור, "אונס במלחמה זה עניין קמאי".

"בחברות פטריארכליות יש ציפייה מאישה לשמור על תומתה ולו במחיר חייה. אם שרדת, סימן ששילמת מחיר"

ד"ר אסתר דרור, מרצה במכללה האקדמית כנרת

יחד עם זאת, דרור מדגישה כי בניגוד להנחה הרווחת, מרבית מקרי האונס בשואה דווקא לא בוצעו על ידי הנאצים. "יש מעין פנטזיה על נשים ונערות שנאנסות ע"י גרמנים, פנטזיה שמציתה את הדמיון של כובש שאונס נכבשת. בפועל, חוקי נירנברג אסרו על הנאצים לגעת בהן. עם זאת, היו מקרים".

מעשי אונס וניצול בוצעו, לדבריה, פעמים רבות על ידי אסירים חזקים שהיו בעלי גישה למקורות מזון ומחיה. "לגברים שבעים היה יותר כוח, היה להם במה לשלם על טובות הנאה מיניות", מסבירה דרור ומפרטת כי מקרי אונס רבים בוצעו גם על ידי חיילי הצבא האדום: "יש עדות לפיה כשהרוסים רצו לאנוס אישה וגרמני אמר להם שהיא יהודייה, הרוסים הסבירו שזה לא משנה כי 'אישה זו אישה'".

בספרה "שברים שלמים" תיארה רות בונדי, ניצולת שואה מסלובקיה, כיצד הרבו לשאול אותה לאורך חייה "איך קרה שנשארת בחיים? מה היית צריכה לעשות?". דרור מתייחסת לציטוט הזה כשהיא מחדדת: "הסברה בישראל הייתה שאם אישה שרדה היא כנראה נאנסה או הייתה זונה. אין נסיבות מקלות עבור אישה, אם ניצלת את חשודה". בהתאם, לא מפתיע שהתגבש לאורך השנים מיתוס גבורה על 93 נשים מסמינר בית יעקב שהתאבדו במהלך השואה כדי לא להיאנס. "בחברות פטריארכליות יש ציפייה מאישה לשמור על תומתה ולו במחיר חייה. אם שרדת, סימן ששילמת מחיר", היא מסבירה.

כשהחלה לחקור את התופעה יחד עם פרופסור רות לין מאוניברסיטת חיפה, אף לא אחת מעשרות הניצולות שראיינו הודתה שעברה פגיעה מינית. "אני לא יכולה לומר אם זה קרה והן הכחישו, אבל מה שבטוח זה שאם זה קרה למישהי היא התביישה בזה. נושא הפגיעה המינית תמיד עלה, אבל המרואיינות דאגו להדגיש שזה לא קרה להן. הנושא נהפך עם השנים לטאבו".

אמה של דרור, ניצולת שואה, סיפרה לה על משפט מוכר ביידיש האומר "שיהיה עקום או פיסח, אם יש לו מגבעת על הראש אין לך מה להתווכח". לפי דרור משמעות המשפט היא "אם מישהו רוצה אותך אחרי כל מה שעברת, תגידי תודה. האמרה הרווחת הזאת בקרב ניצולות השואה מראה כמה הערך העצמי שלהן היה ירוד".

לדבריה, הניצולות היו מסבירות בראיונות שהן לא יכלו להיאנס כיוון שגדלו במשפחה טובה וקיבלו חינוך טוב. "זה כמו שהיום יש שאומרים שאונס תלוי במה שאישה משדרת. הנטייה של החברה הפטריארכלית שלנו להאשמת הקורבן לא השתנתה".

דרור טוענת שיש לבנות מחדש את משמעות הביטוי גבורה בשואה. "כשכתבנו את הספר מטרתנו הייתה להביא את הגבורה בהישרדות. עצם כך שאישה שרדה בשואה, גם אם לא לחמה ביער ואחזה בנשק וגם אם הייתה צריכה לשלם במחיר גופה - זה סיפור גבורה לכל דבר".