בניגוד לדעה הרווחת, בין הצירוף "לעשות שופינג" לפעולה הטכנית של רכישת בגדים קיים קשר רופף בלבד. במשמעות האמיתית, "לעשות שופינג" פירושו להיכנס במודע להלך רוח שבו אנחנו הופכות מבחורות חזקות, מחושבות ואחראיות לשק חולשות אימפולסיבי וחסר מצפון. אין זו אשמתנו, כמובן. אנחנו נתונות במכבש לחצים אדיר של זבניות אגרסיביות, מבחר מסחרר, מבצעים מפתים, וכלבות כחושות שמתלבשות יפה מאיתנו ועוד מקבלות על זה כסף (דוגמניות, בלשון המדיה). פלא שהערך העצמי שלנו מצטמק לכדי כרטיס אשראי שחוק?
כשאת כלואה בחלל סגור עם עשרות זוגות נעליים במחירי סופעונה טבעי שחשיבתך תתערפל קלות, ובמקרים מסוימים אף תאבדי תחושת זמן ומקום. מצב הכרתי מסוכן זה עלול להוביל אותך לפנטז שאת רוזנת אירופאית אמידה המתגוררת במוסקבה המושלגת, או לחלופין סינית זעירת רגליים המשתחלת בקלילות לסטילטו מידה 36.
אחות, הגיע הזמן להתעורר. הכתבה הזאת אולי לא תהיה נעימה לקריאה, אבל תסמכי עלינו שהיא לטובתך. הנה כמה אמיתות שופינג שיחברו אותך למציאות ויצילו אותך מבולמוס קניות שייגמר בבכי.
מציאות בדיונית: הכירי את הנסיבות
מגפי זמש לא אוהבים גשם. נו, ומה? גם אני לא סאקרית של טפטופים, את בוודאי נוחרת בבוז. אבל הצרה היא שבישראל יורד גשם. לא מספיק כדי למלא את הכנרת, אבל בהחלט מספיק בשביל לחרבן לך את ההופעה. אם תוסיפי לזה את ההסתברות להיקלע לכביש בשיפוצים (למה הם תמיד חייבים להטביע את ההריסות בג'יפה של ביוב?) או להצפה בחניה, תוכלי להבין לבד מדוע זמש הוא מחוץ לתחום. שלא לדבר על כזה בגוון שמנת.
את לא הולכת לאוסקר בשנה הקרובה. וגם לא לפסטיבל קאן או לנשף סיום בפרברי אל.איי. בסתר לבך את יודעת ששמלת המעצבים המפוארת שצדה את עינך תשמש אותך בערך כמו מייבש החסה שרכשת בערוץ הקניות. האירוע החגיגי ביותר באופק הוא החתונה של בת דודך מעכו, ושם לא באמת מעריכים היי- פאשן. אין לך סנדלי שנהב אלגנטיים או תיק קלאץ' וינטג'י להשלמת המראה, וכשאת חושבת על זה לעומק, בחיים לא חשבת שתלבשי סטרפלס עם פייטים. עדיין עורגת לשמלת אוסקר? עזבי, תחשבי על הפפראצי.
שכמיית פרווה בתל אביב? נתחיל מזה שבארץ לא לובשים שכמיות. מי שביקרה לאחרונה באירופה בוודאי הבחינה כי הפריט הזה צובר פופולריות כמו ספריי שיער באייטיז, אבל את יודעת היטב שבארצנו צרת האופקים זה לעולם לא יתפוס. כעת, בואי נדבר קצת על פרווה. עם יד על הלב, התאלמנת מקשיש עשיר לאחרונה? עברת לגור במילאנו? צבעת את שיער לסגול חציל והחלטת לענות מעתה ואילך לשם ז'ורז'ט? ואם כן, מה גורם לך לחשוב שהחורף הים תיכוני המעאפן יפרגן לך יותר משבוע להתעטף בפרווה?
מעולם לא שלחת בגד לניקוי יבש, ולמען האמת את לא ממש יודעת מה זה אומר. על כל פנים, זה לא ימנע ממך לרכוש את ז'קט הטוויד שלא סובל מים, נכון? ובכן, יקירה, לפני שאת מגהצת בחדווה את כרטיסך התשוש, נסי להיזכר בהיסטוריית הכביסות העדינות שלך. זוכרת את הלבנים שהפכו לוורודים? כמובן, זה היה בשבוע שעבר.
שקרים שסיפרתי לכספומט: כמה עובדות כלכליות בסיסיות
את יודעת שלא תצליחי לעמוד בתענית שופינג בחודש הבא. הנה שקר שכולנו מחבבות. "אני אפסיק לאכול בחוץ", את אומרת לעצמך; "אני קונה עכשיו בשביל כל החורף"; "זאת הפעם האחרונה שאני נכנסת לקניות השנה"; "אני אדחה את התספורת, דווקא מתאים לי ארוך". לזכותך ייאמר שאת באמת מתכוונת לזה. העניין הוא שכדי להפסיק לאכול בחוץ צריך להתחיל ללכת לסופר, ואם את כבר בסופר, לא תפנקי את עצמך באיזו גרנולה אורגנית? ומה עם קונדישנר משקם לשיער? עכשיו כשאת מתנזרת מהמספרה זה מאסט. מה זה, שמיכת פיקה במבצע? כל כך זול שזה פשע לא לקנות שתיים!
"האוברדראפט שלי דווקא לא כל כך נורא" היה נכון לתדפיס של לפני חודשיים. מאז את מקפידה למשוך ללא תדפיס, מנהלת שיחות מוטיבציה עם הכספומט, ובורחת ברגע שהוא פולט את השטרות.
הגוף כפלסטלינה: למה המידה שלך היא לא רק המלצה
ג'ינסים לא באמת מתרחבים בשתי מידות. המוכרת השקרנית שאמרה לך את זה פשוט ירדה חמישה קילו ולא רצתה שתקנאי. נכון מתחשב מצדה?
שמלה במידה 36 לא תריץ אותך לחדר כושר. למרות שהדבר מעולם לא הוכח מדעית או סטטיסטית, נשים מאמינות שאת מה שלא הצליחו לעשות כדורי הדיאטה, היוגורטים הפרו-ביוטיים והפילאטיס– יצליח בגד במידה 0. "אה-הא!", אומרת לעצמה השמנמונת האופטימית. "עכשיו, כשאני יודעת שבקרקעית הארון מחכים לי מכנסי הג'ינס של ברבי, יש לי מוטיבציה להזיע". ובכן, חברות, זה לא יקרה. במקום לענות את עצמכן עם ג'ינס זערורי, קנו נעליים. הן לא עושות סיפור מקצת צלוליט.
אף אחת לא מתרגלת לסטילטו של 10 ס"מ. להוציא את ויקטוריה בקהאם (וגם היא קיבלה את עונשה, כזכור), אף אישה לא באמת נהנית לצעוד על עקבים. אפילו המזכירות החטובות שתמיד מגיעות במיני למשרד ומטופפות בגאווה על הסטילטו כל הדרך למכונת הצילום – שונאות עקבים. היכולת לצעוד באלגנטיות על בסיס צר היא עסק מכאיב, מסוכן ובמקרים מסוימים אף גובל בכישורים אתלטיים. אנחנו לא אומרות שבחיים לא תצליחי לצעוד על עקבים בלי להיראות אידיוטית, זה רק שנוח זה אף פעם לא יהיה.
נעל שלוחצת בבהונות לא תתרכך עם הזמן. מגיל מסוים, כולן קונות נעליים בחצי מידה פחות. אולי זה אקט התרסתי כנגד המותניים שמתעקשות להתרחב, אולי זו יכולת הסבל שמשתכללת עם השנים, ואולי זה סתם חוק מרפי שמבטיח שתמיד נתאהב בזוג שאזל מהמלאי במידה 38. אנחנו דוחסות את הרגל לנעל כאילו הייתה סרדין משומר תוך שינון המנטרה האלמותית של סבתא,"בשביל יופי צריך לסבול", וכשהבהונות מתחילות לאבד תחושה אנחנו משכנעות את עצמנו שהרצועות יתרחבו עם הזמן, שאחרי הדיאטה כף הרגל תצטמק, ושהמוכר שהבטיח ש"הנעל תתאים את עצמה לרגל" יודע על מה הוא מדבר. אז מה אם זה אותו אחד שאמר ש"המכנס כבר יקבל את הצורה של הגוף"?