עד גיל 27, הדבר היחיד שתקתק סביבי היו צקצוקי הלשון של המשפחה שציפו שאתחתן. אני דווקא נהניתי מהסטטוס של "רווקה בזוגיות". חיבבתי את כל אותם אנשים שאיחלו לנו "בקרוב אצלכם" בנונשלנטיות לא מחייבת, ובמיוחד אהבתי שאף אחד לא באמת ציפה שארכוש דירה של 4 חדרים עם 3 כיווני אוויר ו-2 חניות מתחת לבית או שאשריץ ילדים לעולם משל הייתי נצר למשפחה חסידית.

חתן וכלה מסתכלים אל האופק (צילום: istockphoto)
מזל טוב! ומה עם ילדים? ובית? וכלב? ומשכנתא? | צילום: istockphoto


יש משהו מאוד מרגיע כשלא מצפים ממך דבר, מלבד חתונה. כעבור שנה חשבתי שהנה, הגיע זמני לסתום לכולם את הפיות כשלבשתי לבן, והוא שבר כוס. לאחר מכן, גם אם נשמעו קולות מתקרצצים, אני כבר לא שמעתי אותם ממקומי במקסיקו, לשם נסענו כדי לנפוש את נפשנו בירח דבש. שתינו בננה לוטי, שכבנו על ערסלים, שמענו שקט ואכלנו הרבה. כעבור חודש של מנוחה מנוונת, חזרנו לשגרה הפעלתנית שהייתה, באופן מפתיע, דווקא נעימה. שבנו לחיים כמו שהכרנו אותם, רק עם טבעת, כך חשבתי לפחות.

"את יודעת, החיים האמיתיים מתחילים עכשיו"

אלא שאז שבוע בלבד לאחר שחזרנו לארץ, נשלף משפט לאוויר. "את יודעת, עכשיו מתחילים החיים האמיתיים". הרמתי מבט, וגיליתי שהקול הפולני יוצא מפיה  של אמי הרומנייה. לשמחתי, סבתא בדיוק נחנקה, והאמירה הלא ברורה הזאת התמוגגה לו באוויר.  יומיים לאחר מכן, בשיחת טלפון של אחר הצהריים, אחרי שפירטה בפניי את מתכון הקסם של לצ'ולנט של שבת, אמא שלפה (וממש לא מהמותן): "את יודעת שאם את מחליטה להפסיק עם הגלולות, את צריכה לעדכן את דוקטור שפירא שתוריד לך במינון של הכדורים לבלוטת התריס".

ואז זה הכה בי: א. אמא שלי ממש, אבל ממש לא מתוחכמת כמו שהיא ודאי רוצה להאמין. ב. אני תמימה. לא, סליחה, זה עדין מדי. אני מפגרת. איך יכולתי להאמין ולו לרגע שביום בו אקטוף לי בעל, הדרישות ייעלמו? הלחץ יפוג? ההיפך הוא הנכון. המשפט הזה גרם לי לתהות מה המשמעות לעזאזל שהחיים האמיתיים מתחילים עכשיו. האם זה אומר שעד כה ניהלתי אורח חיים מזויף? סתמי? כאילו אם אין לך נכס מבטון, ילדים עם גומות חן וג'יפ מספיק גדול, אז את חיה חיים חסרי טעם?

אישה בהריון מחבקת את הבטן (צילום: Nikolai KlAga, Istock)
יש הריון. מעולה! מה עם עוד אחד בדרך? | צילום: Nikolai KlAga, Istock

בעד אמא – נגד דיקטטורה

מבלי להיות פמיניסטית לוחמת, התחלתי לחוש בערה בלחיים ולחץ באוזניים. התיישבתי על הספה, והמשכתי להרהר דברי פילוסופיה בדבר "חיי האמיתיים – לאן". עשיתי לעצמי טבלה של "בעד אמא" ו"נגד דיקטטורה". בטור של בעד היה כל את הסיפור הזה של הגיל, הזמן, הביציות המאותגרות, החברות שכבר הפכו לאימהות וכמובן הרעיון של "להביא חיים". בטור של הנגד היו חיתולים וחיתולים מלוכלכים (שזה שני דברים אחרים לגמרי!) השקט שהופר, הלילות שנעלמו, הרעיון להפסיק עם הגלולות שוודאי ישבש לי את המערכות לפחות בחודשים הקרובים, גידול הבטן והרחבת האגן, הבעיטות בלילה, הצירים בבוקר ומעל הכול, עמד הטיעון של "אני לא אכנע ללחץ החברתי".

אמא חתיכה מנשקת תינוק (צילום: istockphoto)
כל אמא מלחיצה בשעתה. הנחמה היא: לקטנה יש עוד כמה שנים טובות לנוח | צילום: istockphoto

אחרי שנרגעתי קצת (כנראה המרק, הביסקוויטים והגלידה עושים את שלהם), הבנתי שמדובר בהתפתחות אנושית נורמטיבית. כשם שאמי מלחיצה אותי, גם לה יש אמא שהלחיצה אותה ועד כמה שקשה לי לדמיין את זה, גם אמא של סבתא שלי ודאי לא עשתה לה חיים קלים עד שמצאה את סבי הטוב מכולם. מה שמחזיק אותי עומדת היא העובדה שיום מן הימים, גם יגיע תורי להפעיל לחץ.

בסופו של יום, כשחושבים על זה - הלחץ להתחיל את החיים האמיתיים דומה מאוד לדוגי סטייל – בהתחלה זה נשמע מאיים ומעורר אנטיגוניזם, אבל כשמשחררים שריר ומתמסרים לרעיון – זה יכול להיות לא רע בכלל.

נ.ב: עדכנתי את אמי, אותה אני אוהבת בכל ליבי, שאני מעכבת לעת עתה את כל נושא הגלולות, אבל הרגעתי כי ביום שאפסיק, הראשונה שתדע על זה היא דוקטור שפירא.

>> 10 הזמנות חתונה מקוריות