בתום שעה וחצי של המתנה בקופסה מצחינה שנקראת "משרד הפנים", מגיע סוף סוף תורי המיוחל. אני מתיישבת מול אישה חמורת סבר כשאשנב צר מפריד בינינו. אני מעבירה לה את תעודת הזהות שלי מבעד לחור הקטן בשקט, כמעט ולא מישירה מבט, כאילו מדובר במכירת סמים מאוד לא דיסקרטית. "כן", היא אומרת בקול צרוד, ואני לא מצליחה להבין אם היא שואלת או פוקדת. "באתי להוסיף את השם של בעלי לשם המשפחה שלי. באופן לא ברור, מישהו אצלכם החליט לשנות לי את השם אחרי שהתחתנתי בלי לעדכן אותי, וזה לא מקובל עליי בעליל". היא מביטה בי במבט שאני מתקשה לפענח מה הוא טומן בחובו, מנידה את ראשה לצדדים בחוסר סיפוק מהמונולוג הסוחף ושותקת.
אחרי כמה שניות ארוכות היא פוצחת בצרידות צורמת: "מקובל עלייך או לא, ככה זה בישראל. למה התחתנת אם לא לשנות סטטוס? אני גם רואה שעברה שנה וחצי מאז החתונה ואת עדיין רווקה", היא נוזפת בי וממשיכה עם אותו נענוע ראש המרגיז. "בכל מקרה, זה יעלה לך 100 שקל".
אני מאדימה, בוערת, מזיעה. הדופק שלי עושה רייסים, לחץ הדם שלי כמעט ומרים את האשנב מרוב עצבים, ובמקום לצווח עליה כאחוזת דיבוק ולשבור לה את המשקפיים הדידקטיים והמרובעים, אני משתתקת מההלם, מצטמקת בכסא הבירוקרטי הכואב ורק שואלת. "100 שקל? באינטרנט כתוב ששינוי שם ראשוני הוא חינם ושכל שינוי נוסף עולה כסף".
נרדמת בעמידה? תשלמי על זה
"זה נכון", היא עונה ואני אפילו רואה חיוך קטן, נקמני-ממסדי כזה בזווית הפה. "אבל מכיוון שלא הגעת אלינו מיד אחרי החתונה, מבחינתנו קיבלת על עצמך את שינוי השם. אי לכך ובהתאם לזאת, מדובר בפעם השנייה שאת משנה את השם". אני מבינה שלהילחם עם הפרסה הקפקאית המגוחכת הזאת זה כמו להילחם בטחנות הרוח של המדינה, ולכן חמש דקות לאחר מכן, עם 100 שקל פחות בכיס, אני מצוידת בתעודת זהות חדשה בעלת שני שמות משפחה ובטן מלאה.
ובכן, מעתה שמי בישראל הוא לילי שרצקי אלמליח. בלי מקף. את "שרצקי" קיבלתי מאבי הפולני. את "אלמליח" מבעלי המרוקאי. ואת הצורך להצטדק על כך - מהמדינה. אם את בדרך להתחתן, כדאי שתדעי כבר עכשיו – ברגע שאת ובן זוגך ניגשים לרבנות לקבלת תעודת נישואין, המדינה מעניקה לך במתנה בעל וזהות חדשה, אלא אם כן ציינת אחרת במועד זה. היית שרצקי? תשכחי מזה, מעתה את אלמליח. רוצה אחרת? רק תגידי. לא אמרת בזמן? תשלמי במזומן ונשנה לך את השם, אין שום בעיה.
נעים מאוד, ברווז אבוחצירה-כהן
על פניו, חופש הבחירה הוא שלנו. לפי חוק השמות בישראל, כל אחד יכול לקרוא לעצמו איך שהוא רוצה. את יכולה להוסיף שם שני. היי, את יכולה לשנות את שמך הפרטי ל"ברווז" ואת יכולה להיות כמובן לשאת את שם המשפחה של בעלך. אבל מה קורה כשאת לא מעוניינת? מה קורה כששם הנעורים שלך צועק "גפילטע פיש" ושם הנישואים אומר "חריימה"? מה קורה כשהקצוות האלה עושים לך קוועץ בבטן? אז את מיד הופכת להיות קצת גזענית, קצת קטנונית והרבה מאוד אשכנזית מתנשאת.
אולי זה רק בראש שלי, אבל איכשהו שאני מספרת לאנשים על שמי החדש והארוך למדי, מתחיל הניעור הזה של הראש והעיניים קצת מתגלגלות למעלה. אני כבר יודעת (או לפחות חושבת שאני יודעת) מה עובר להם בראש. "מה קרה? לא נאה לאשכנזייה הזאת להפוך מרוקאית? אלמליח לא מתיישב טוב עם האג'נדה שלה?", ואני בתגובה מוצאת את עצמי במגננה מיידית. נדמה לי שכל תשובה שאני מספקת, מנומקת ככל שתהיה, נשמעת כמו תירוץ עלוב.
כל חיי, אני שרצקי וחשוב לי לזכור ולשמור את זה. ככה אני מכירה את עצמי, ככה מכירים אותי. חוץ מזה שאני גם כותבת, וזה השם שמזהים אותי בו. וחוץ מזה שחשוב לי להמשיך את שמו של אבי ושל סבי ושל יתר הגברים בשושלת. וחוץ מזה שזה לא מעיד על דבר ברמת המחויבות שלי לבעלי, מידת האהבה שלי אליו וחוץ מזה וחוץ מזה ובלה בלה בלה.
אין כמו קבלה עצמית
עד שיום אחד, החלטתי להפסיק עם זה. להפסיק להתנצל ולהצטדק, להפסיק להרגיש אשמה על הגפילטע הזה שלי, ובמקום להתגונן לתקוף, אבל בשקט בחושך, כמו שפולניות עושות.
תהיתי מה היה קורה אם בעלי, היקר והאהוב, בעל השורשים המרוקאיים הגאים, היה מתבקש ביום בהיר אחד, אחרי חיים שלמים עם זהות מסוימת, להמיר את שמו לשם פולני אסלי, ולהפוך להיות אחר, גם אם מדובר רק במשהו שמודפס על תעודת זהות. התשובה היא שלילית. בריבוע. במשאית. אבל האם זה יהפוך אותו לגזעני? לא נראה לי.
ואז זה הכה בי סופית. החלטתי שאני מפסיקה להתנצל, להתגונן ולתקוף. אני מי שאני. והכי גאה בזה. אני לילי שרצקי אלמליח. ואין דבר יפה יותר מזה. את שרצקי קיבלתי מאבי הפולני, את המרוקאי מבעלי המרוקאי ואת העובדה שאני לא צריכה להצטדק – ממני.