זוג צעיר לפני חתונה, או במקרה הנדון, כבר אחרי. מבלים סופשבוע שלם יחד, אוכלים, מטיילים, לומדים להכיר אחד את השנייה. ואז היא מעזה לחצות את הקו אל עבר הנושא שעליו כמעט ולא מדברים בשלב הזה, או בכלל: מה יהיה שם המשפחה אחרי הנישואין?

היא מתחילה בגישוש מהוסס. זורקת לחלל האוויר שאלה לא אישית. תהיה עקרונית על ההתנגדות של גברים לנשים ששומרות על השם שלהן: מה יש להם שהם מתנגדים לזה? הוא מצידו, אכן לא מבין. לא מבין מה היא רוצה ממנו, ואיך זה קשור אליו. שהרי מנקודת מבטו, כגבר שגדל בעולם שבו גברים נולדים לתוך שם אחד ונשארים איתו כל החיים, בלי שיצטרכו לשנות אותו אי פעם, ובטח שלא עם כל שינוי מצב משפחתי, כל הנושא הזה הוא שקוף וחסר משמעות.

מכיוון שהוא לא משתף פעולה, היא מנסה אסטרטגיה אחרת. עושה את מה שיתברר עוד רגע כטעות איומה, ואומרת מה היא רוצה לעשות עם השם שלה. היא רוצה לשמור עליו ולצרף את שלו. הוא נלחץ ומתקיף בחזרה. נשמע לו מפגר, הרעיון שאישה תסתובב עם שני שמות משפחה. אחרי תגובה שכזו, מה עוד נשאר לה חוץ מאשר להגיד שאם ככה, אפשר לסגור את הבסטה? תזמיני מונית הביתה, הוא עונה לה, כאילו בצחוק, אבל לגמרי מתכוון לכל מילה. וזהו, נתקענו בקיר. כביש ללא מוצא.

התגובות ברשת מאז סוערות, בעיקר מצד נשים שכועסות על חוסר הרגישות. מתפתח דיון, והוא טעון ומורכב, כמו תמיד כשמדובר בסוגיות זהותיות בסיסיות: מי אני? לאן אני שייכת? מה מיוחד בי ומה פחות? שאלות הרות גורל שהתשובות עליהן מתנקזות בסופו של דבר אל אותו סימן מוסכם, שמסמן אותי בעולם. השם שלי. לכאורה אוסף אותיות, הברות וצלילים, אבל בפועל הרבה מעבר. בשבילי בוודאי, ועוד יותר מזה בשביל כל מי שמכיר/ה אותי. זה סימן הזיהוי שלי בעולם, לפעמים הוא ממש מותג. הוא הולך לפני ואיתי לכל מקום שאגיע, פותח דלתות ולפעמים גם סוגר אותן. ודווקא לא השם הפרטי, אלא שם המשפחה הוא זה שאומר עלינו יותר מהכל, מאיפה באנו, לאן אנחנו שייכים. מי אנחנו בעצם, וגם מה אנחנו שווים.

לפתוח את הדלת לדיון החשוב

זו לא הייתה סצנה קלה לצפות בה. וגם לזוג עצמו, כפי שהתברר אח"כ בשיחת הפיוס. שם דובר בעיקר על הסגנון, ועל הטון, כאילו הנושא עצמו הוא לא באמת העניין המאתגר. בעצם, אין לו בעיה שהיא תשמור על השם, זה רק איך שהיא העלתה את זה. היא מצידה מתנצלת על שהייתה תוקפנית. זה קורה לה לפעמים, היא אומרת ומחזקת בלי לשים לב את הדימוי הנפוץ של אישה שמביעה את דעתה, ועוד כזו שמנוגדת לדעתו, כמי שחורגת מתפקידיה הנשיים.

ליבי ליבי אליה, וקצת גם אליו, שניהם נראו לי אבודים באותה מידה. ועם זאת, כמי שחוקרת את הנושא הזה כבר כמעט שני עשורים, צפיתי בהם בהשתאות. יותר מהכל, שמחתי לראות שהגענו לרגע הזה שבו הנושא השקוף והמושתק כמעט תמיד, זכה לכמה דקות תהילה, ועוד בפריים טיים.

אני די משוכנעת שלא זכינו עד היום לראות דיון פתוח כזה בין בני זוג, סביב חתונה, על שם המשפחה שלהם לאחר הנישואין. נכון שזה היה דיון קצת מגושם, שלא לומר גמלוני, אבל ככה זה בניסיון הראשון, וזה בסדר גמור, כי העניין הוא קודם כל לפתוח את הדלת לעוד כמה שיחות שיבואו אחריו. אין דרך אחרת. צריך לתת לדברים לשקוע, ולחשוב על כל האפשרויות יחד. קשה מאד לגמור את התלבטות על השם בשיחה אחת, ולרוב כשזה מה שקורה, התוצאה תהיה פתרון חד צדדי, כמו זה ששמענו עליו כאן. הוא ישאר עם השם שלו, והיא תצרף את שלו לשלה, שהוא בכלל השם של אבא שלה. בעצם, היא רק רוצה לעשות לו כבוד, הסבירה לו ולנו. מה שמשאיר אותנו עם אישה שנושאת על גבה שמות של שני הגברים שזכו להיות בעליה, לפי כללי התרבות הפטריארכלית. אבא שלה, בעלה. ואולי אין הבדל בעצם.

אלא שזה גם השם שלה. וחשוב להגיד גם את זה.

היא אמנם קיבלה אותו מאביה, כי זו השיטה. אבל מאז הוא נהיה השם שלה. כבר 30 שנה, פלוס מינוס, שהוא שלה. אז למה שתרצה להיפרד ממנו בעצם? העובדה שהיא לא הרגישה מספיק בנוח להצדיק את הרצון שלה באמירה כה בסיסית, מלמדת אותנו שהדרך עוד ארוכה.

היא לא אשמה כמובן, זו התרבות שכולנו הפנמנו. נשים וגברים כאחד. מי יותר ומי פחות, וכמה משמח לראות שהעולם משתנה. גם בארץ. ועדין, מרבית הגברים הישראלים כלל לא רואים שיש פה בכלל עניין לדבר עליו. מבחינתם, זה נושא שלא נוגע להם, והוא קשור לנשים בלבד. זו בעיה שלה, זה משהו לשיחת בנות לכל היותר. אלו שמחזיקים מעצמם מתקדמים בדעותיהם, יגידו לרוב "תעשי מה שאת רוצה". ואלו שפחות, כמו בסצנה שראינו, יפטירו שזה מפגר, ויסגרו את הדלת לשיחה משותפת. אין פה ענין, וברור שזה לא נוגע אליהם: השם שלהם ישאר כמו שהוא, ללא שינוי משום סוג. עכשיו תחליטי את מה את עושה.

אבל זה לא חייב להיות ככה. היום אנחנו יכולות לבחור לעצמנו את השם, וגם בני הזוג שלנו (וכמובן בנות הזוג שלנו, שהרי גם אצל משפחות חד-מיניות, שם המשפחה הוא ענין בכלל לא פשוט).

כל זה לא קרה במקרה אלא בעיקר בזכות האימהות הפמיניסטיות שלנו שנלחמו על הזכות הבסיסית הזו שנשים לא היו זכאיות לה, כמו עוד זכויות אזרחיות רבות אחרות. הראשונות היו אליזבת קיידי סטנטון ולוסי סטון, שעמדו על זכותן שלא להחליף את השם, כבר באמצע המאה ה- 19 בארה"ב. לפניהן בצרפת, היו גם הסן-סימוניסטיות שנלחמו על שוויון וצדק חברתי, וחתמו על כתביהן בשמות פרטיים תחת הסיסמה By My Work You Shall Know My Name. את זה לא לימדו אותנו בשיעורי ההיסטוריה, וחבל שכך. כי אולי אם היו מספרים לנו על הדרך הארוכה שעשינו מאז, היום היינו כבר במקום אחר.

הכותבת חקרה בעבודת הדוקטורט שלה את הבחירה של נשים בשם המשפחה לאחר הנישואין, בקרוב ייצא לאור הספר שכתבה בעקבותיו "אז איך קוראים לך עכשיו?"