20 דקות אחרי שניקי פלוקס-אדמונדס עזבה את בתה קזאייה (קזי) עם הפרוד שלה, דארן, היא קיבלה ממנו הודעת טקסט מצמררת: "את השארת אותי עם כלום, אני אשאיר אותך רק עם זכרונות". ניקי הייתה בדרכה לעבודתה, אבל כשקראה את ההודעה שבה מיד על עקבותיה.
"כשקיבלתי את ההודעה קפאתי. כבר מהמילים הראשונות היה לי ברור שהיא בסכנה", סיפרה למירור. "התקשרתי אליו שוב ושוב כדי לנסות לעצור אותו, וכשהוא לא ענה לי התקשרתי למשטרה. נהגתי כשהדמעות זורמות על לחיי, לא ידעתי אם אצליח להגיע לשם בזמן. ליד הבית ראיתי את רכב המשטרה ואמרתי לעצמי 'תודה לאל, הם הגיעו לעצור אותו'". אבל השוטרים שנכנסו לבית גילו בפתח את גופתו התלויה של דארן. בקומה השנייה הם גילו את קזאייה במיטתה כשהיא חובקת את שני כלביה האהובים – אחרי שהאב הטביע למוות את שלושתם.
כעת, שלוש שנים לאחר הרצח הנורא, מנסה ניקי להמשיך לשרוד. בשנים שחלפו מאז היא מנסה להעניק משמעות לחייה באמצעות נתינה לקהילה, בשמה של קזאייה, ילדה חברותית ורגישה לזולת. במקביל היא ממשיכה להיאבק על רפורמה בשירותי הבריאות האנגלים – שהיא מאמינה שהיו יכולים לעזור לדארן ולהציל את בתה.
"אני מתגעגעת לבת שלי כל כך שזה כואב", אומרת ניקי, "ופעמים רבות אני מרגישה תשושה מרוב צער. אני מרגישה שאיבדתי כל יכולת שאי פעם הייתה לי. אני לא יכולה לעבוד, ואני עדיין לא מצליחה להתמודד עם אנשים אחרים או עם העולם. כל רגע מהיום מלא בכאב עצום". היא בוחרת לבלות את מרבית זמנה לבד, כדי להתייחד עם הצער שלה.
רצח את אשתו ובתו בחלומות
כיום עיקר הכעס שלה מופנה כלפי מערכת הבריאות הבריטית (NHS), שלדבריה כשלה בטיפול במשפחתה. חקירת המשטרה העלתה כי דארן עזב הבית לאחר 12 שנות נישואים כיוון שהתחיל לשגות במחשבות פרנואידיות והשתכנע שניקי מנהלת רומן. בתקופה שקדמה לרצח הוא נטל כדורים נגד דכאון והתחיל לקבל טיפול פסיכולוגי דרך קופת החולים. למרות שסיפר למטפליו שהוא נוהג לעקוב אחרי ניקי ולהאשים אותה בבגידה, לא התעוררו כל פעמוני אזהרה. הוא קיבל עלוני מידע שהיו אמורים לסייע לו – למרות שסבל מדיסלקציה חמורה שהקשתה עליו לקרוא. והחמור מכל, בחקירת המשטרה נחשף כי דארן שיתף את אחד המטפלים שלו כי יש לו סיוטים בהם הוא רוצח את אשתו ובתו, אך דבר לא נעשה בנידון.
דוח של ה-NHS שחקר את הטיפול במקרה מצא כי ההתנהגות של דארן הייתה צריכה "לעורר דאגה" ולגרום להפעלה של שורת צעדי ביטחון. למרות הכעס שלה על המערכת, כיום משתפת ניקי פעולה עם ה-NHS במטרה לשפר את הטיפול הנפשי הניתן במקרים כמו זה של דארן – בשמם של בתה ושל בעלה הרוצח. "זו הרגשה מאד מורכבת. אני לא שונאת אותו, בגלל שאני לא מבינה למה הוא עשה את מה שעשה. ואני לא יודעת עד כמה העובדה שלא הצלחתי להבין את מה שהוא חווה השפיעה עליו. אני שונאת את מה שהוא עשה, אני שונאת את העובדה שהוא לקח את הדבר הכי יקר בחיינו. אבל אני נלחמת בשמו ואני מתכוונת להילחם על הטיפול היותר טוב שהוא היה יכול לקבל. בתי הייתה יכולה לחיות היום אם זה היה קורה".
"אני לא נמצאת בקשר קבוע עם משפחתו של דארן, אבל אני כן שולחת להם מתנות יום הולדת ומתנות לחג המולד, בגלל שזה מה שקזי הייתה עושה. אני תמיד שולחת אותן ממנה, אף פעם לא תחת שמי", מספרת ניקי. "התכוונתי ללכת ללוויה שלו אבל הבהירו לי שאני לא רצויה שם, והחלטתי שזה לא שווה אם זה רק יגרום עוד צער, אז במקום זאת שלחתי פרחים. כי זה מה שקזי הייתה עושה".
לפני שנתיים הקימה ניקי ארגון צדקה שמטרתו לעודד מעשי חסד יומיומיים, ברוחה של בתה. הארגון, Kezi’s Kindness, מסייע לילדים נזקקים באופן דיסקרטי, על מנת לשמור על כבודם גם כמקבלי צדקה. בשנה שעברה סייע הארגון ליותר מ-600 ילדים החיים באי וייט, בו מתגוררת ניקי, ובחג המולד הקרוב הוא יחלק יותר מ-200 מתנות חג מולד. ניקי גם מבקרת בבתי ספר באי ומחלקת בשם הארגון מדליות לתלמידים שהפגינו "נדיבות יוצאת דופן".
"כשקזי מתה הבחירה שעמדה בפניי הייתה בעצם אם להצטרף אליה, או להילחם למענה ולמען הזכרון שלה ולהמשיך לעשות טוב בשמה. לא נשאר לי כלום, בתי איננה, אף אחד לא צריך אותי, אבל אני מקווה שלפחות אוכל למנוע סבל מאחרים. קזי הייתה נדיבה בצורה יוצאת דופן והארגון הזה משאיר אותה בחיים".