אוגוסט 2018, יממה אחרונה בברזיליה. בלילה אני בקושי נרדמת, ההתרגשות בשיאה. לבסוף עיניי הטרוטות מתעוררות אל תוך ציוץ הציפורים, ששרות שיר פרידה בפורטוגזית מתנגנת. אחרי כשנה בבירת ברזיל, תוך פעילות ענפה כאשת שגריר ישראל ואחראית על תחום התרבות בשגרירות, אני חוזרת לארץ, בגפי.
הגעתי לדרום אמריקה לאחר דילמה בעקבות בעלי יוסי, שהתמנה לשגריר ישראל בברזיל לפני כשנתיים וחצי. המעמד נפל עליי די בפתאומיות, אם כי נדרשה כחצי שנה של בדיקות וועדות עד שהתקבל האישור הסופי. איש מאיתנו לא בא מהעולם הדיפלומטי, כך שהמעבר לארץ זרה, בעלת שפה ומנטליות משלה בגילי המופלג (52 בזמנו), הווה דילמה לא פשוטה. התואר "אשת השגריר" חייב גם את עזיבת איזור הנוחות שלי שכלל משפחה שבראשה הורים קשישים וחולים, חברים, מקום עבודה קבוע שאני אוהבת (מורה לאנגלית בתיכון), שתי בנות ושגרה באר-שבעית מחבקת. ביקשתי שנת חל"ת ויצאתי להרפתקה הגדולה, ולא כתרמילאית אחרי צבא אלא כאישה בשלה שכל עולמה נבנה ונמצא בישראל. התכנון היה לשהות כשנה בברזיל לצידו של יוסי, שמשך כהונתו אמורה להימשך בין 3-4 שנים, ואז להחליט לגביי ההמשך.
בדידות שחודרת לכל נקבובית בגוף ובנפש
אין ספק שזו הייתה אחת השנים המעניינות והמאתגרות בחיי. חיי הזוהר, כפי שהם נראים באופן סטראוטיפי, אכן קיימים. כיאה לשגרירות גדולה וחשובה, לשגריר ולמשפחתו בהחלט יש איכות חיים גבוהה, שהרי מי יכול להתלונן על וילה עם בריכה וצוות צמוד של נהג, טבחית ועוזרת בית? כמובן שהצוות עומד לא רק לרשות השגריר ומשפחתו, אלא גם ובעיקר לצרכי מדינת ישראל, באירוח ובפעילויות שמתקיימות בבית השגריר. יש אינספור טיולים, קוקטיילים, מסיבות ובעיקר מפגשים וחוויות בנופים חדשים, גם בנוף האנושי. ועוד לא אמרתי מילה על אספקה שוטפת של מנגו מהגינה.
מנגד, יש שעות של עמידה על עקבים תוך הזעת יתר בחום הברזילאי, וגם טריפה ובליעה אינסופית שמתבטאת בעלייה עקשנית במשקל במקביל לירידה במצב הרוח. השפה הפורטוגזית הצליחה לשבור לי לפחות שלוש שיניים, שלא לדבר על הווירוסים האקזוטיים ששברו לי עוד כמה איברים.
הקשיים הרבים כוללים גם מדינה ענקית שיש בה אלמנטים רבים של מדינת עולם שלישי, חוסר עצמאות כמעט מוחלט נוכח שמירה ואבטחה קפדנית (וידוי: לפחות כמה מהמאבטחים נראים טוב, אז הסבל יותר נוח), פרידות מאנשים שאתה נקשר אליהם ואז הם עוזבים, חברויות שעלולות להתפרק לנוכח שינויים במצב הפוליטי וכ"בונוס": תקריות דיפלומטיות קטנות כגדולות, כגון שתיקה מלאת טינה מצד נשות שגרירי מדינות אויב ועוד.
ובראש כל אלו בדידות מזהירה בצמרת. בדידות שחודרת לכל נקבובית בגוף ובנפש. בדידות שבמרכזה הגעגוע לכל מה ומי שנשאר בישראל, וגם למי ולמה שהייתי ושלא תמיד עלה בידי להיות בעולם הדיפלומטי, אלפי קילומטרים מכור מחצבתי. געגוע שקיבל עוצמות חדשות כאשר בערבי שישי הכל מתנהל סביבך כרגיל, ואת מוצאת את עצמך בבית הענק מול חלת השבת רק עם בן זוגך - ולעתים גם זה לא, היות שמדובר בשגריר פעיל שמרבה לטוס ברחבי ברזיל. למזלנו, הבדידות קיבלה הקלה מסוימת בעזרת עובדי השגרירות הישראליים, שהפכו עבורינו תחליף למשפחה.
בין לבין הלב רועד בכל ידיעה על טיל שנפל בדרום, בכל שיחת טלפון עם ההורים או להבדיל, עם בנותינו (הבכורה נשואה טרייה והקטנה סטודנטית) שהתמודדו עם שנה תובענית בזמן שההורים מעבר לים. ויש געגוע עצום גם דווקא לדברים הפשוטים לכאורה, שלא תמיד זוכים להערכה: לקפוץ לחברה לקפה, לצפות בהצגה בעברית, ללבוש ג'ינס, לטרוף פלאפל חם ברחוב כשהטחינה נוזלת על האצבעות. וגם כאשר צמצמתי את המרחק העצום בין שתי המדינות בעזרת טיסות מתישות מידי כמה חודשים, נותרתי קרועה בין העולמות.
את שלל האתגרים חציתי הן באמצעות ההפנמה שמשלמים מחיר על ייצוג המדינה, והן על ידי עשייה. אפשרתי לעצמי לגלות כישורים וכישרונות חדשים בתוכי, מה שהוביל לרגעי שיא כדוגמת חגיגת יום העצמאות ה-70 המדהימה והעוצמתית במתחם השגרירות או פעילויות שיזמתי בנושא ישראל בבתי הספר ברחבי ברזיל. הצטיידתי תמיד בחיוך רחב, חום, הקשבה, פתיחות ובעיקר: הערכה ואהבה לישראל, שאותן השתדלתי להפיץ בכל מקום וזמן.
החלטה שהרימה לא מעט גבות
אבל לבסוף, גם כל אלו לא יכלו לתחושת הבידוד, הגעגוע, לחוסר בשייכות. החלטתי לחזור לארץ, תוך שיתופו של יוסי כמובן. הייתה זו אחת ההחלטות המורכבות בחיינו, שהרימה ועדיין מרימה לא מעט גבות. לאורך כל הדרך בעלי היה ער ורגיש לקשיים שחוויתי, והאופציה של שיבה לישראל ריחפה כל הזמן באוויר. היו בינינו שיחות פתוחות רבות, שבהן ניסינו להגיע אל שביל הזהב. לכל בחירה היו השלכות ומחירים, ובסופו של דבר הבנו שהרע במיעוטו יהיה שאשוב לארץ. פחות הפריע לנו מה חושבת הסביבה, שהריי שנינו ידענו שלאנשים מבחוץ אין את הידע והמודעות לגביי מה באמת קורה בתוך "הבועה הדיפלומטית".
כמובן שאינני מצטערת על השנה שחייתי בברזיל. יש בי שמחה וגאווה שאפשרתי לעצמי את החוויה המטורפת שהחיים הניחו לפתחי ושלא הייתה מזדמנת לי בשום הקשר אחר. למדתי רבות לא רק על ברזיל ועל העולם הדיפלומטי, אלא - לטוב ולרע - גם על עצמי.
לא פעם אני נשאלת, לרוב בתדהמה, האם אני מתחרטת על החלטתי לשוב לארץ, תוך דגש על העבודה התובענית במשרה מלאה ועל השגרה הישראלית, שכוללת לא רק חמסינים ונהגים עצבניים אלא לצערי גם ריצות למקלט. אני עונה נחרצות: לא, שהריי חזרתי הביתה! והבית, כמו שאמרו חכמים ממני, נמצא במקום אליו שייך הלב.