צהריים שגרתיים ברדיו, כמה דקות לפני שידור, אני מקבלת סמס משדרן רדיו קולגה - שם בדוי עופר - מפורסם ומצליח: "מיכלי, התגעגעתי ואני באזור. אפשר להזמין אותך לארוחה?".
"אחרי השידור, מתאים?" עניתי לו, כי הוא בא לי בול - בערב יש לי הופעה בדרום ומהאולפן עד ההופעה יש לי להרוג שלוש שעות טובות. קבענו.
אחרי החיבוקים הנישוקים והסמול-טוק, עופר ואני עוברים לרכילות, קצת רעיונות לשיתופי פעולה, כל אחד מעדכן מה עם המשפוחה, הילדים והזוגיות, ועד הקינוחים היין כבר עשה את שלו. השתתקנו לשנייה, וכבר חשבתי לעצמי לשלוף נושא אחרת תיכף עוברים לדבר על התפרקות הקואליציה. אלא שאז הוא מציל את המצב עם המשפט הבא: "מיכל, את יודעת שבזכותך יצאתי מהארון?"
"השפע הלא צפוי, הרכות האינסופית"
כמעט צרחתי עליו "נו באמא שלך אתה גבר נשוי מה ארון איזה ארון ומה לך ולארונות יא גבר מסוקס?" אבל במקום זה רק הסתכלתי עליו בשוק, לא מבינה מה הקשר ואיך זה שעופר שדרן הרדיו יוצא מהארון סטייל דרור רפאל?
אתם פשוט חייבים להבין שעופר הוא גבר-גבר: המסיבות הנחשבות, הלבוש המטרוסקסואלי, הדוגמניות וכל השיט, כולל תקופות ג'ל בפוני. בקיצור, עופר הוא "הופה הופה סחורה מאירופה" סטייל. אחרי שהבהיר לי שהתכוון לארון אחר, כזה שיותר הזכיר לי מזווה, נרגעתי.
"תשמעי מיכל, מאז שאני זוכר את עצמי אני נמשך לשמנות". ככה אמר, "שמנות", בלי למצמץ. גם אני לא מצמצתי, שלא יעצור בטעות, והוא ממשיך: "אני אף פעם לא הודיתי בזה, אפילו ביני לבין עצמי, כי התביישתי. חשבתי שאני דפוק כשכולם חיפשו כוסיות ואני נמשכתי לשמנמונת עם השדיים השופעים שעל הבר, או כשכולם בים בחנו חבורת בנות ואני הסתכלתי דווקא על החברה השמנמנה הקופצנית שאף אחד מהם לא הכניס לדירוגים. הייתי מזיין דוגמניות ומפנטז על תחת עסיסי כמו שהייתי רואה באתרים שהייתי גולש אליהם בלי שאף אחד ידע".
אני בשוק, שותקת.
"היום אני כבר לא מתבייש, כולם יודעים. אם אני מסמס עכשיו לחברים שלי ושואל אותם מה אני הכי אוהב, את תראי שכולם יענו 'שמנות'".
"בטוח? שמנות? זה מה שיענו? לא דאבות? לא פרות?", תמהתי.
"לא, מה פתאום, הם מכבדים את זה. זה מה שאני אוהב וזהו, אני לא מפחד להודות ולא מתבייש בזה יותר".
"לא מתבייש, אבל התחתנת עם כוסית", הייתי חייבת להכניס לו קטנטונת.
"זה נכון, אשתי היא הייתה תו-תקן כוסית. אבל אחרי הלידות היא קצת עלתה והתחילה לעשות דיאטות. אני כל הזמן מסביר לה שככה היא יותר יפה, והיא לא מאמינה לי, אבל נשבע לך שככה אני אוהב אותה יותר מתמיד".
"נו, איזה יופי, אני שמחה שככה אתה חושב, נשאר רק שגם היא תבין שהיא מהממת ותתחיל לאכול. חיי הנשואים שלך ישתפרו פלאים, באחריות, זה לא יאומן כמה פחמימות יכולות לסייע למוסד הנישואים", אני אומרת לו. קצת סרקסטיות אף פעם לא הזיקה.
אבל הוא מתעלם ממני וממשיך: "יש את השיר הזה של ארכדי דוכין, שאומר שלשדיים יש המון צורות? אז ככה אני אוהב נשים: את התחת במיליון צורות, את הירכיים במיליון צורות, את הבטן במיליון צורות. ואת זה גבר יכול לקבל רק עם נשים גדולות, כי הן בנויות ככה, לא שלד עם עור. השפע הלא צפוי, הרכות האינסופית", המשיך ונסחף בתיאורים שאני נשבעת לכם שאני מצנזרת.
התביישתי, אז השפלתי נשים שמנות
"אבל אני חייב לספר לך עוד משהו", אמר פתאם ונהיה קצת יותר רציני. "פעם, כשהייתי עם בחורות על ימין ועל שמאל, לא הייתי מתקרב לשמנות - למעט כשאני לבד עם עצמי, עם יד ימין ועם הפורנו. הייתי מזיין בחורות רזות, ובראש מדמיין איזה דלישז שופעת שנשפכת לי בידיים, אחרת לא הייתי מצליח לגמור. ולמרות זאת, אני הייתי הראשון בחבר'ה לרדת על בנות. אני הייתי מהגברים האלה שאת כותבת עליהם. זה היה רק כדי להסתיר את המשיכה, כי התביישתי בה. השפלתי נשים שמנות, נגעתי להן בנקודות הכי רגישות, לחצתי עליהן שיעשו דיאטה. בחוף הים הייתי מצביע על נשים ושואל בקול רם איך הן מעזות ללכת בבגד ים - דווקא על אלה שאותן הכי הייתי רוצה לחטוף עכשיו לאי בודד. אבל אני מבקש ממך סליחה, מיכל, זה רק בגלל שהתביישתי. את כועסת?"
לא כעסתי. באופן ממש מוזר לא כעסתי, לא שפכתי עליו את היין ולא העפתי לו סטירה. האמת היא שהרגשתי צורך לחבק. לחבק את כל הבנות שבטח עשו דיאטה וסבלו מתסביכי דימוי גוף על לא עוול בכפן. רציתי לחבק את עצמי, על כל ההערות שהעירו לי גברים שאולי גם הם פחדנים מהאמת שלהם. נזכרתי בכל הנשואים לכוסיות שהתחילו איתי, מהתיכון דרך הצבא ועד היום.
דווקא כלפי החבר השדרן שלי, יש לי אהבה גדולה - על האומץ להודות שטעה כשפגע, שהבין שכשאתה משקר לעצמך אתה נהיה נבלה כל כך מזוהמת מבפנים, עד שאתה חייב לטנף את כל העולם בתגובה. והסיפור שלו מלמד את כולנו, שוב, שאפשר להרגיש סקסית ונפלאה בכל מידה.
*מיכל שם טוב היא שדרנית רדיו, סטנדאפיסטית, כותבת, מרצה ומעבירה סדנאות לקבוצות