למה אני עושה לעצמי את זה? | צילום:
אסנת קרסננסקי
אני יוצאת למאגמה צ'אלנג'. זו הפעם השנייה שלי, והזדמנות לשאול את עצמי מה בכלל מושך אותי למסע כזה. למה אני מוכנה שוב לישון באוהל, להתרחק ממקלחת ולעשות כל מיני דברים שבחיים לא האמנתי על עצמי שאעשה? מה בעצם כל כך מושך אותי לשם?
אני נזכרת בערב ההשקה של המסע, שהתרחש בממשית. הגיעה הזמנה ואני נסעתי. כמובן. ביום גשם סוער, נסעתי לדרום. לא הכרתי אף אחת. בנקודת המפגש שבה עצרנו בדרך נוצר קשר ביני לבין אריאלה, שבכלל גרה בנהריה. בממשית אריאלה פגשה את אינה, הרופאה מבאר שבע, וכבר היינו שלוש ולא נפרדנו כל הערב. ישבנו ביחד, אכלנו ביחד, הכרנו נשים נוספות, ובסוף גם הלכנו לישון ביחד באוהל, מזרון ליד מזרון.
אחוות נשים מרגשת | צילום:
דנה פולוטקין
יכולות לעשות הכל ביחד
למחרת נפרדנו כאילו הכרנו שנים. אני חושבת שזה מייצג משהו מהחוויה שנשים יודעות ליצור: אנחנו יודעות להתקרב. להתחבר. להיות ביחד. לרובנו זה קל. ומי שלא קל לה עוזרים לה... כשחברות שואלות אותי "איך אבוא? אני לא מכירה אף אחת", אני עונה: את פשוט באה, ומיד נוצר הקשר. קודם אחד, אחר כך עוד אחד, ופתאום את כבר לא במצב של "לא מכירה" והכל זורם. כי אצלנו אין דבר כזה "לא מכירה אף אחת".
אני רואה איך זה קורה בכל פעם מחדש, שמחת הביחד. החיבוק. הקשר החזק הזה. "זר לא יבין זאת" אני אומרת לעצמי. ואני מתבוננת על הצוות החדש שלי. הצוות של המסע השני. ארבע נשים שאני כמעט לא מכירה, אבל יודעת שיחד איתן אני עומדת לעבור חוויה מדהימה ומיוחדת. הפעם כולנו כבר יותר מנוסות. אנחנו מגיעות אל החוויה ממקום אחר. לא פחות מתרגש, אולי אפילו יותר. קבענו "פגישת גיבוש" של רעיונות ומשימות, ותיכף צריך להכין את התיק למסע... ואיתו את כל המטלות שקיבלנו.
אז מה מושך אותי למסע עם נשים? קודם כל ההתרגשות. אבל בעיקר הרוח: החוויה, השיתוף, ההכרה שאנחנו כוח והידיעה שאנחנו יכולות לעשות הכל כקבוצה מלוכדת. הידיעה שאנחנו יכולות לשמח ולשמוח, להרגיש חופשיות ולמצות מתוכנו את כל החבוי, לעבור שעות בנהיגה בלי להתעייף וגם להסתתר (או לא) מאחורי שיח ולעשות פיפי ביחד.
אני קוראת לזה "תמ"א 38 אישית" – תכנית חיזוק נגד רעידות אדמה ורעידות נשמה. עבור נשמות שמחות ויותר מזה.
= תגובה ללא תוכן
= תגובה עם תוכן