תנסו למנות רגע כמה מלחינות קלאסיות שאתם מכירים. מתקשים? בצדק. על אף שיותר ויותר טבעי לראות נשים פורצות תקרות זכוכית ומתברגות לתפקידים בכירים בעולמות התעשייה, הטכנולוגיה והסטארט אפ, איכשהו, עולם ההלחנה הקלאסית נותר עולם של אליטה גברית שמרנית שעדיין קשה מאד לנשים להיכנס לתוכו. רק בשביל לסבר את האוזן, כיום יש רק אישה אחת בארץ עם תקן אקדמי בתחום ההלחנה; תזמורות בכל העולם מפרסמות עונה אחר עונה ללא יצירות של מלחינות, כמעט כל מנהלי גופי המוזיקה הבכירים הם גברים, בפסטיבלים בכל הז'אנרים הרוב המוחלט של המוזיקאים הוא, ניחשתם נכון, גברים וכן הלאה.
אל תוך העולם הזה נכנסת אביה קופלמן: מלחינה ויוצרת בעלת שם בינלאומי, המכהנת כיום גם כמלחינת הבית של התזמורת הסימפונית של ירושלים. "אני מקדישה לא מעט זמן לנסות להבין את העניין הזה, של מיעוט נשים מלחינות", היא אומרת. "הסיבה לכך, כפי הנראה, היא תמהיל של שנים בהן נשים פשוט מודרו מהתחום הזה, ונאסר עליהן לנגן או להציג את היצירות שלהן. דעות קדומות ואליטה גברית שלטת, לצד חינוך, פחדים ואפליה עדיין נותנים את אותותיהם בימינו אנו והמספרים, למרבה הצער, ממשיכים לדבר בעד עצמם".
היא נולדה במוסקבה ובגיל 10 עלתה לישראל עם הוריה ושתי אחיותיה הקטנות, כשבארץ נולדה להן אחות נוספת. כשהייתה בת 12 החלה ללמוד פסנתר קלאסי. "הייתה לי שמיעה טובה אבל טכניקה לא משהו. המורות שלי לפסנתר לא האמינו בי ולא פעם הציעו לי לעזוב את התחום ולעבור להתעסק במשהו אחר. הן היו אומרות שהידיים שלי קטנות מדי, שיש פער בלתי ניתן לגישור ביני ובין ילדים שהתחילו ללמוד נגינה בגיל מוקדם ועוד ועוד תירוצים. אבל אני לא הסכמתי לוותר - זה בער בי ולא היה סיכוי שאתייאש”.
איזו ילדה היית?
הייתי ילדה מאד רגישה, ברמה של רגישות יתר, שכל מילה יכולה לטלטל אותי. המוזיקה, הנגינה והכתיבה מאד עזרו לי להתמודד עם הטלטלות הרגשיות האלה. אני זוכרת שבעיקר חשתי אומללה ובודדה; הייתי מתאהבת בבנים שאף פעם לא שמו עליי - והיום אני מבינה שרובם גם לא היו ראויים לאהבה שלי, אבל בכל פעם שהרגשתי מוצפת מהעולם שבחוץ הייתי מטביעה את כל התחושות האלה בפסנתר ובכתיבה וזה היה מציל אותי".
תיעול תחושת הבדידות והסבל לעבר המוזיקה העמיקו את הקשר שלה עם העולם המוזיקלי. האהבה הגדולה למוזיקה השפיעה עליה רבות, ודחפה אותה לחפש עוד דרכים לביטוי עצמי, למציאת נחמה ולחיפוש תשובות. בתור תולעת ספרים קטנה, היא קראה גם לא מעט ביוגרפיות של מלחינים, משוררים ואמנים. הסיפורים שלהם הסעירו את נפשה וגרמו לה לרחף בעולמם, ולהרגיש שיום אחד גם היא תוכל להיות ממש כמוהם, להתמסר לאהבתה הגדולה ולהביא את המוזיקה שלה לעולם.
"הרגשתי שקופה, בלתי מובנת, אבל זה הפיח בי כוחות להשיג את מטרותיי"
כשהתבגרה עוד קצת נחשפה גם לדמויות נשיות חזקות שהשפיעו עליה לא מעט וחיזקו אצלה את האמונה והתחושה ששום דבר לא יכול לעצור בעדה מלהגשים את החלום שלה. נשים כמו אנה אחמטובה, יונה וולך, ביורק, וירג'יניה וולף וספרה "חדר משלך", נינה סימון, מורתה פרופ' בת שבע רובינשטיין ועוד היוו עבורה הוכחה ניצחת שנשים יכולות להצליח ובגדול.
מה היית אומרת היום לנערה שהיית אז?
"היום אני יודעת שזה די נפוץ להרגיש לא שייכת, שונה או חריגה בגיל ההתבגרות, אבל אז לא היה מי שיגיד לי את זה. אני זוכרת שהייתי קוראת אותן והבנתי שגם הן הרגישו ככה ובכל זאת הלכו הכי רחוק שאפשר וזה מילא אותי בהרבה השראה. חלק מהעבודה שלי כיום היא גם לתמוך במוזיקאיות ומלחינות צעירות - בדיוק מתוך הסיבות האלה, להראות להן שזה אפשרי".
כשהגיעה זמנה ללמוד בתיכון, חבר סיפר לה על התיכון למדעים ואמנויות בירושלים. בלי לספר להוריה, היא הלכה ועשתה את מבחני הכניסה והתקבלה. התיכון הזה היה גם פנימייה, כי למדו בו תלמידים מכל רחבי הארץ, והיום היא יכולה להגיד שהחוויה הזאת הייתה חוויה משנת חיים. "בתיכון התחלתי לשמוע רוק ישראלי, לקרוא שירה עברית ולהתקרב לתרבות הישראלית. זה הכניס תמהיל חדש לזהות שלי - וכשעשיתי את זה מצבי החל להשתפר. כבר בתיכון לאמנויות כל החברים שלי היו מלחינים ונגנים מצטיינים שזכו בהכרה. מאד שמחתי עבורם אבל גם הרגשתי קינאה, חוסר צדק איום בכך שתהום עצומה מפרידה בינינו, שהנה הם כבר מצליחים לייצר את המוזיקה שלהם, לתקשר איתה ולקבל פידבק, ואני לא. הרגשתי שקופה, בלתי מובנת. אבל ההתבוננות בהם השפיעה עליי מאד - זה חידד לי את מה שאני רוצה והפיח בי כוחות לצאת להשיג את זה" .
אחרי התיכון לחיים היו תכניות קצת אחרות עבורה, והיא התאהבה בבן זוגה דאז שהיה מלחין. הוא היה מבוגר ממנה בהרבה שנים ובתחילת דרכם המשותפת מאוד האמין בה ודחף אותה לתחום ההלחנה. מהר מאד היא הרתה לו וילדה את בנם המשותף אך דרכם המשותפת לא צלחה. הם נפרדו והיא סיימה את לימודיה באקדמיה למוזיקה בירושלים ויצאה לדרך עצמאית. אם חד הורית, בלי הרבה ניסיון אבל עם הרבה תשוקה פנימית שבערה בה, שדחפה אותה להמשיך ליצור ולא לעצור לרגע.
"ההצלחות שלי מזכירות לי כל הזמן כמה הכל אפשרי"
קופלמן פנתה לכל אנסמבל בארץ, לכל פסטיבל, לכל מנצח ומנהל תזמורת וחשפה בפניהם את החומרים שלה. לאט לאט היא הצליחה להתברג והביקורות על היצירות שלה היו מעולות. "ההרכבים והקהל ככל הנראה אהבו מה שכתבתי כי פתאום התחילו להזמין ממני עוד ועוד יצירות", היא נזכרת בחיוך. היא התחילה ללמד ב"רימון" ובמכללת "הד" (כיום קרית אונו) ונחשפה להרבה סגנונות חדשים וכך התחילה גם לעזור לסטודנטים צעירים בתחילת דרכם - עזרה שהיא רואה בה בגדר שליחות עד היום. את מעמדה בתחום היא ביססה צעד אחר צעד, קוטפת פרסים, תחרויות בינלאומיות והזמנות לקונצרטים חשובים בחו"ל. בדרך הספיקה גם להקליט אלבום משיריה שיצא בקרוב, להקים הרכב פיוז'ן ולעבוד עם שלל סגנונות מוזיקליים.
בפברואר האחרון היא חזרה מפסטיבל בינלאומי נחשב בוורשה בו בוצעו שתיים מיצירותיה ובקיץ האחרון בוצעה יצירה גדולה שלה (כמעט 40 דקות) למקהלה ותזמורת העוסקת בנושא האימהות. "ההצלחות האלה, מעבר לכך שמרגשות מאד, מזכירות לי כל הזמן כמה הכל אפשרי".
אז מה המוטו שלך לחיים?
"אין דבר העומד בפני הרצון. אני באתי לעולם על מנת ליצור מוזיקה טובה שתעשה לאנשים טוב, ולעזור לאחרים. והרצון הזה הוא הדלק שהניע אותי".
ומה המסר שאת רוצה להעביר למתבגרות?
"תאמינו בעצמכן. תעזו, גם כשאתן מפחדות. תעבדו קשה מאד ותצליחו. אל תחששו להיות מיעוט, אל תחשבו שאתן לא מסוגלות, אל תתייאשו אם לא לוקחים אתכן ברצינות או מתעלמים מכן. אל תחכו שמישהו ייקח אתכן תחת חסותו, שמישהו יגיד לכן שאתן גאונות או מוכשרות מאד. הסתכלו אל העתיד, לא אל העבר. המעיין היצירתי, המקוריות, ההשראה, אין להם מגדר ומחסומים. אחת ועוד אחת, אנחנו נשנה את המציאות".