כשאילנה שטיין הייתה בכיתה ה', עברה משפחתה לארצות הברית, בעקבות עבודתו של אביה, ד"ר למתמטיקה. אמא שלה מספרת שבאחת הפעמים בהן לקחה אותה מחברה, היא מצאה אותה בעיצומו של דיון סוער, מסבירה לאמה של החברה למה הרבה יותר מפחיד לגור בארצות הברית מאשר בישראל. "אני זוכרת שממש נתתי שם נאום חוצב להבות, על כמה ישראל מדינה בטוחה וכמה הרבה יותר מפחיד לחיות בארצות הברית, עם איומי חטיפות הילדים והפחד מהרעלות מזון שהסתובבו שם בזמנו", היא צוחקת.
זה, ככל הנראה, היה מסע ההסברה הראשון של מי שלימים תהפוך לדיפלומטית מובילה במשרד החוץ הישראלי ותמלא בו קשת רחבה של תפקידים בכירים. הדרך שעשתה במשרד החוץ, ההתמודדויות והאתגרים, המפגשים הבינלאומיים והתובנות שהיא קיבלה שם, הובילו אותה מאוחר יותר להקים גם את העסק החברתי שלה "פורצות קדימה", שמטרתה לעזור לנשים לרתום את "חוקי המשחק", כפי שהיא מכנה אותם, לטובת ההצלחה שלהן, וללמד אותן פשוט להיות שחקניות טובות יותר.
שטיין, 42 מתל אביב, היא בת להורים יוצאי ברית המועצות לשעבר, שעלו לארץ מתוך ציונות לשמה. בבית היא ספגה הרבה אהבה לארץ, ולצידה ינקה גם את רעיון השוויון הסובייטי, עם שתי סבתות רופאות ואמא שלמדה רפואה, עם אמונה שאומרת שאין באמת דבר שאישה לא מסוגלת לעשות. האמונה הזאת עוד תשרת אותה לא מעט בהמשך.
איזו מתבגרת היית?
"הייתי נערה מאד רצינית, אבל גם סקרנית. נערה מתבוננת. הייתי מתבוננת המון בסביבה שלי, לומדת על עצמי ועל הסביבה באמצעות ההתבוננות הזאת, זה ריתק אותי. הייתי מתבוננת על בנות שנראו לי מוצלחות ושואלת את עצמי למה הן כאלה, אם הן באמת מרגישות ככה או שזה ממקום חיצוני, וככה הייתי מלמדת את עצמי. הייתי מאמנת את עצמי לחשוב שאני יפה, מוצלחת, מוכשרת - ומנסה להבין איך זה מרגיש, איך זה מרגיש להיות הכי יפה בשכבה. הייתי עושה ניסויים עם המחשבה הזאת וכל פעם זה הוכיח את עצמו מחדש".
עם אילו קשיים התמודדת בגיל הזה?
"אני לא זוכרת יותר מדי דרמות בגיל ההתבגרות. מה שכן, בגלל שהייתי, ועודני, חיית לילה, אני זוכרת שהיה לי ממש קשה לתפקד בשעות המוקדמות בבית הספר, שכללו בעיקר מתמטיקה, ואני מניחה שישנתי בלא מעט שיעורים כאלה. פעם בכמה זמן אבא שלי המתמטיקאי היה עושה לי השלמות של כל מה שפספסתי, כי פשוט לא הייתי יכולה להישאר ערה. חוץ מזה, הייתי ילדה די אהודה, לא הכי פופולרית בשכבה, כי לא הייתי מוכנה לשלם את המחיר בשביל להיות כזאת, אבל בהחלט הרגשתי טוב ונוח".
איזו דמות הייתה הכי משמעותית עבורך בתקופה הזאת?
"זה אולי מפתיע, אבל אף פעם לא הערצתי אף דמות, גם לא כמתבגרת. כנראה אין לי את הגן הזה. אבל אמא שלי בהחלט מודל מאד משמעותי עבורי, בשל מי ומה שהיא וגם בשל המודל האימהי המדהים שהיא משמשת עבורי. נכון שגדלתי בבית סובייטי עם גבולות ברורים ומשמעת, מה שהעניק לי הרבה בטחון, אבל אמא שלי תמיד העבירה לי את התחושה, אפילו בלי מילים, שהיא תמיד מאחוריי ותמיד תמיד תתמוך בי. היא תמיד נתנה לי להרגיש שהיא תומכת בהחלטות שלי, שאני יודעת הכי טוב מה נכון עבורי ושהיא תמיד תהיה שם מאחורי. התחושה הזו נתנה לי הרבה בטחון ואני מניחה שההחלטות בקריירה שלי בהמשך התאפשרו גם בגלל התמיכה הגורפת שקיבלתי בבית והתחושה הבלתי מובנת מאליה הזאת.
כשבגרה למדה אילנה תואר ראשון בהיסטוריה כללית ויהדות באוניברסיטה העברית בירושלים, ואת התואר השני במדעי המדינה ותקשורת המשיכה באוניברסיטת בר אילן. היא הייתה סטודנטית מאד פעילה ודעתנית, וכשמישהו זרק לעברה שאולי כדאי לה ללכת להיבחן לקורס צוערים של משרד החוץ, היא לא התלהבה יותר מדי. "זה אולי קלישאה, אבל יש לי אהבה עצומה למדינה הזאת ולא יכולתי לדמיין את עצמי גרה במקום אחר, מה שבדרך כלל קורה כשמסיימים קורס צוערים". ויחד עם זאת היה משהו מסעיר ומרגש במחשבה על משרד החוץ והיא החליטה ללכת לנסות את מזלה.
אילנה עברה את מבחני הכניסה והחלה להתקדם שלב אחר שלב בקורס הצוערים. בתום הקורס היא קיבלה את אחד התפקידים הנחשקים ביותר: נספחת תרבות במוסקבה. למרות שבאה מבית דובר רוסית, הרוסית שהייתה שגורה בפיה הייתה "רוסית של מטבח", כפי שהיא קוראת לה, וכחלק מהכנותיה לתפקיד היא גם התאמנה בלהסיר חלודה וללטש את השפה. ימי מוסקבה העליזים היו בגדר חלום: היא התגוררה בעיר, עבדה בקשר ישיר עם אנשי התרבות של רוסיה וישראל והייתה אחראית על אינספור פעילויות תרבותיות ושיתופי פעולה מרתקים.
מתוך 100 שגרירויות בעולם יש רק 20 שגרירות
אחרי 3 שנים וקצת של עשייה מרגשת היא חזרה לארץ ושוב קיבלה תפקיד חלומי נוסף: הפעם הציעו לה לשמש כסגנית דובר משרד החוץ. היא הסכימה מיד וששימשה כסגנית הדובר בתקופות לא פשוטות עבור ההסברה הישראלית - תקופות "עמוד ענן" ו"צוק איתן" והיא מספרת שממש הרגישה שליחות להעביר את המסרים הישראליים לתקשורת הזרה. "לא קל היה להתמודד עם התמונות שהסתובבו בעולם, אבל הרגשתי מאד מחוברת למסרים שלנו, בלי קשר לפוליטיקה, ולא התבלבלתי לרגע".
זוכרת את הנערה שהיית? ספרי לנו מה היית רוצה לומר לה ואולי תזכי בפרס>>
בסיום תפקידה כסגנית הדובר, הציעו לה לנהל את קורס הצוערים שמכשיר את הדור הדיפלומטים הבא. "במהלך כל שירותי במשרד החוץ תמיד היה מאד חשוב לי לתקשר עם האנשים, לפתוח אותם לנקודת התבוננות רחבה יותר, וכשהגיעה אליי ההצעה הזאת, זה הדבר הראשון שחשבתי עליו - שאוכל לקחת חלק בעיצוב הדיפלומטים הבאים של ישראל ושלצד הלמידה המקצועית אוכל להשפיע גם על הצמיחה האישית המטורפת שלהם, שמתרחשת אם רוצים או לא רוצים בקורס האינטנסיבי הזה שהוא לא פחות ממסע בחיים".
ואיפה נפגשת לראשונה בנושא המגדרי?
"אני חייבת להודות שלא נתקלתי בכלל בנושא הזה עד שהגעתי למשרד החוץ. בבית שגדלתי בו ינקתי אמונות שאישה יכולה לעשות הכל, לפחות כל מה שגבר יכול, והנושא המגדרי היה פתור אצלי ומעולם לא היה אישיו. כשהגעתי לקורס הצוערים, שמתי לב שמתוך 30 צוערים היו 13 נשים, אל מול 17 גברים. אמנם לא הבדל אקוטי, אך עדיין. רק אחר כך, כשלמדתי את המספרים הבנתי שמתוך 100 שגרירויות בעולם ישנן רק 20 שגרירות בלבד והנושא הזה סיקרן אותי מאד - איך קורה דבר כזה?".
הסקרנות הזו הובילה את אילנה לחפש תשובות - איך יכול להיות שמקורס בו שני המינים מקבלים את אותה הכשרה, ואמורים בסופו של דבר להיות מוכנים לבצע את אותם תפקידים, קורה שרוב התפקידים הבכירים מאויישים על ידי גברים? נכון שיש נשים שמתקדמות ומצליחות אבל הפער המספרי ביניהן ובין הגברים – שמחזק גם את הפער בשכר - עודנו משמעותי מאד והיא ניסתה להבין למה. היא החלה לחקור את הנושא, קראה אינספור מאמרים והעמיקה את הלימוד שלה. במקביל, חברה לחברתה משכבר הימים, עינת גן אל, יועצת ארגונית, שיחד חברו והעמיקו עוד ועוד בנושא, על מנת להבין למה נשים מתקשות יותר להתקדם בעולם הארגוני מגברים.
"כשאת עושה עבודה טובה את צריכה שישמעו עליה"
אחת התובנות שהן הגיעו אליהן הייתה שנשים וגברים פשוט משחקים שונה את המשחק. "אני זוכרת שעוד בקורס שלי, ואחר כך בקורסים שניהלתי, הבחנתי שגברים היו משחקים אחרת - הם דאגו להיראות יותר, לחשוב על תפקידים ועל אנשים שיקדמו אותם בקריירה שלהם. נשים, לעומתם, היו יותר מרוכזות בעבודה, במהות שלה, באיך לעשות אותה יותר טוב. העובדות מדברות בעד עצמן: אפשר לראות בבירור לאן הגיעו הגברים ולאן הנשים אחרי 12 שנים. די ברור לאן הובילה הראיה הגברית אל מול זאת הנשית".
עינת ואילנה החלו לרקום הרצאות וסדנאות במטרה ללמד עוד נשים להתבונן דרך המשקפיים של "חוקי המשחק" במקביל להמשך עבודתן כל אחת בתחומה. באותה תקופה אילנה שימשה באחראית על היחסים עם גרמניה, צ'כיה ופולין - עבודה מהנה ומרגשת מאד, אך גם תובענית שגבתה ממנה לא מעט זמן. לצד כל אלה, היא חוותה גם משבר אישי לא פשוט, כשאיבדה את בן זוגה בשנים האחרונות אחרי שנאבק במחלת הסרטן. המוות הכואב שלו חידד את הרצון שלה לשינוי ולמשמעות. "אני זוכרת שמתוך הכאב שלי, הבנתי שאני רוצה למקד את החיים שלי בעשייה שאני אוהבת. שתעניק לי משמעות ותוכן, ו'פורצות קדימה', המיזם שלי ושל עינת משך אותי יותר ויותר, כי הבנתי שאני מקבלת המון סיפוק מהליווי והמפגשים עם נשים בדרך. אנחנו מלמדות אותן, בין היתר, לדאוג לניראות שלהן בארגון. כשאת עושה עבודה טובה את צריכה שיישמעו עליה, וזה מקום לא פשוט לנשים. לגברים זה באופן מאד טבעי. כשאישה מספרת על ההישגים שלה מדד הפופולריות שלה יורד כמעט מיידית. זה נשמע הזוי, אבל זה מוכח מחקרית".
מה המוטו שלך לחיים?
"כל אחד ואחת מאיתנו קיבל מתנות. לכולנו יש קלפים מנצחים. אנחנו צריכים לגלות מה הקלפים המנצחים שלנו ואיך אנחנו יכולים להשתמש בהם הכי נכון שיש, ולא לשכוח כמובן ליהנות גם מהדרך".
ולכבוד יום האישה, מה המסר שאת רוצה להעביר לנשים ומתבגרות?
"תקבעו לעצמכן יעדים גבוהים, תחלמו בגדול ואז ביותר גדול. תבינו מה העוצמות שלכן ותתבוננו סביב על מנת להבין את העולם, להבין את המשחק, איך פועלים השחקנים הטובים - כי לגמרי אפשר ללמוד מהם - ואיך אתן יכולות להיות שחקניות טובות יותר. רק ככה נוכל להתגבר על הפער בין גברים לנשים".