כמה שעות לפני שהפרק השלישי בעונה האחרונה של ״בנות״ עלה בהפתעה ל-vod, ישבתי בחדר העבודה בדירה שלי, חדר שכולל גם דלת זכוכית שיוצאת למרפסת שירות שצופה לדירות השכנים. אני לא מתה על הדלת הזו, הבטחתי לעצמי אלף פעם שאדביק עליה איזה טפט כעור כדי לא להפוך למופע ראווה בהפסקות סיגריה של אנשים זרים. אך כידוע, מה שלא עושים בשבוע הראשון של מעבר הדירה לא עושים בכלל, והדלת נותרה שקופה. לא נורא, אמר לי בן הזוג, ככה נכנסת שמש.
ולא רק שמש נכנסת מבעד לדלתות שקופות, מתברר, כי אם הזין של השכן, שבחמישי בערב החליט להישיר אלי מבט, להוריד את התחתונים ולחשוף את זקפתו. עד כה הוא ניצל את מרפסתו לסעודות שישי עם תפילות קולניות ושירי שבת נלהבים, מה שבהחלט חיזק את תחושתי כי בדירה שלו הכיפה היא מוטיב חוזר.
זה קצת הימם אותי, וגם הגעיל, אבל בעיקר הצחיק. הראש אמר לי שזה גם מטריד - הרי הוא מטנף את המקום הכי בטוח שלי ומזכיר לי שעל כל קיר בטון שמאחוריו אפשר לשרוץ בנחת - יש גם חלון שחושף את המציאות. אבל הבטן לא שידרה מצוקה. עם השנים למדתי לא לתייג כל סיטואציה כהטרדה, גם כשהיא מזדקרת לי לתוך הפנים. תנו לי להדחיק, אני רוצה לראות טלוויזיה.
״איך אפשר לאלץ מישהי למצוץ לך?״
ואז הגיע הפרק השלישי של ״בנות״, פרק שיכנס לפנתיאון לא רק בזכות היותו מופת של טלוויזיה (בבימויו של זוכה האמי ריצ׳ארד שפרד), אלא בזכות העובדה שהוא קוטע את עלילת ה״בנות״ בשביל אשכרה לדבר על בנות. על משהו שכל הנשים מכירות, אבל רק לאחרונה התחלנו לדבר עליו: האיזורים האפורים של יחסי מין בהסכמה. אלה שלא כוללים שבי, אלימות פיזית או חדירה באיומים, ובכל זאת נגמרים עם דמעות בגרון. דנהאם ידעה במהלך העונות האחרונות להאיר שטחים לא מוכרים, כמו עירום שעד כה לא נחשב טלוויזיוני (ולא כי הוא בוטה, אלא כי הוא לא רזה), אבל בפרק הזה היא מחטטת במורסה מודלקת במיוחד.
וזה מה שצליל הופמן חשבה על הפרק
״כלבה אמריקאית״ הוא שם הפרק, ולא סתם. יש מחיר להחלטה לדבר על השטחים האפורים, והוא פקפוק ציבורי בך ובמניעים שלך. אולי את שרמוטה, אולי שבורת לב, אולי סתם כלבה. דנהאם כבר שוחה בזה, אך לא צריך להיות יוצרת שאוהבת לדחוף את הכוס שלה לתוך הפריים בשביל להכיר את התסריטים הגרועים שהוא מזמן לך. מזמן, לא מזמין.
בפרק, האנה הורבאת׳ מגיעה לביתו של הסופר עטור הפרסים צ׳אק פאלמר, שהזמין אותה לשיחה בעקבות טור שבו היא התייחסה להאשמה של סטודנטית כנגדו על שידול למציצה. ״מה זה שידול למציצה?״ הוא שואל אותה במהלך הדיאלוג בן 27 הדקות, ״איך אפשר לאלץ מישהי למצוץ לך?״. האנה רוצה לענות, אבל אז מקבל פאלמר שיחה מגרושתו שבו הוא כמעט מתחנן לראות את בתו. הנה עוד אישה מניפולטיבית שהופכת את הגבר בעידן החדש לחסר אונים, הנה מציאות מורכבת שבה אין באמת דרך לדעת מי שולט במי, מי אשם ומי קרבן. אבל הפרק הזה עוסק באחריות, שלעולם לא תוכל להיות הדדית כשלצד אחד יש יותר כוח מהאחר, ולרוב, לצערנו, האחרת.
המטרידים לא מחכים בסמטה
האנה מדברת על יחסי כוח לא סימטרים, על הגישה הבלתי שיוויונית לכסף, על הכוח שיש לפרסום של פאלמר המפורסם על סטודנטיות אנונימיות שמעוניינות לרצות אותו כדי להרגיש שהן שוות משהו. פאלמר מתווכח, מציג את עצמו כקורבן של עידן שבו פוסט בטאמבלר יכול להרוס למישהו את החיים ומסרב להבין איך עמדת כוח יכולה להוביל לסיטואציה מינית שבה יש שותפה לפעולה, אך לא להסכמה. ״הן רוצות שיהיה להן סיפור טוב״ הוא מתעקש, והאנה מספרת לו סיפור ממש טוב שהיה לה פעם, ביסודי, עם מורה לספרות שאהב לעסות לה את הצוואר בשיעורים, מעין הבעת הערכה נכלולית על כשרון של ילדה.
פאלמר מקשיב, מזדעדע ומתנצל בשם החארות. הוא מתגלה כאנושי, ופגיע, וגם כזה שיודע להחמיא, ומלא כריזמה, ופתאום זה קורה: אנחנו מוותרות לו. סולחות, מחליקות, מרגישות קצת אשמות על כך ששפטנו אותו מלכתחילה. גם הורבאת׳ סולחת, מסכימה איתו שאסור לשפוט אדם לפני שמתעמקים בעובדות, וכשהוא מעניק לה ספר עם חתימה מקורית היא מסכימה להישכב לצידו במיטה. לא בא לה, אבל לא נעים לה לסרב, כי מי יודע מה השווי של הספר החתום ההוא.
ואז הוא מוציא את הזין. והיא נבהלת, אבל תופסת אותו. ואז עוזבת, רוצה ללכת אבל איכשהו מוצאת את עצמה בהופעת חליל צד של הבת שלו בסלון. רואה אותו מסתכל על בתו באבהיות מופלאה, ומבינה את מה שכולנו לומדות בדרך הקשה: המטרידים של היום לא מחכים לנו בסמטה חשוכה או קופצים עלינו מהשיחים. איך הם נראים? כמו כולם. לפעמים כמו הגבר המושלם, זה שהיינו שמחות לצאת איתו, עם השם הנכון, הדירה השווה וערימות הכריזמה. ופתאום אנחנו נשארות עם הזין ביד, ולכי תוכיחי שלא ביקשת אותו, כי נכנסת לדירה מבחירה. בשטח האפור יש בלבול, פחדים ובעיקר רגשות אשם, והתוצאה היא שתיקה. כדי שלא יגידו שרק רצינו סיפור טוב לפני השינה.
והסיפור עם השכן שלי הוא אולי סיפור טוב, אבל הוא סיפור טוב שהייתי מעדיפה לפסוח עליו. גם פה יש איזור אפור: הרי הוא בבית שלו, אם לא יוציא את הזין בין כותלי חדרו, איפה יוציא? והיי, אולי משהו בחלוק הלבבות שלי סימן לו שאהבה חופשית זה סבבה? אבל אם תשאלו את לינה דנהאם, קריפ הוא קריפ הוא קריפ. ואין שום כיפה או תעודות הוקרה או דירת פאר שיסתירו את זה. היא כנראה צודקת, וזה קצת מעודד, אבל בפרקטיקה היומיומית - כנראה שלא אזמין לשכן שלי משטרה.
בסוף הפרק האנה יוצאת לרחוב ומתהלכת בין תריסר נשים. היא מתקדמת החוצה, והן, בבגדים מחוייטים, נכנסות לבניין שממנו היא ברחה. והן נטולות פנים, אבל אנחנו מכירות אותן. אם הן לא אנחנו אז הן החברה הכי טובה שלנו, או האחות, או השכנה, או הבת שלנו, או הנכדה. ותדענה כל צופה שהיא צריכה להאיר את השטחים האפורים ולהחשיך את האשמה, וידע כל צופה שמעכשיו הכלבות יתחילו לנבוח.