אם אתם מחוברים מספיק חזק לשיח ברשת, סביר שלא פספסתם את המונולוג של אסף הראל, שפורסם שלשום (יום ג') באתר הארץ. במהלך המונולוג המצולם, גולל הראל את סיפורו של מנחם נבנהויז, מורה ומנצח שלימד את אותו כתיכוניסט בתלמה ילין.
לדבריו של הראל, שיחה עם חברה על קמפיין #metoo היא זו שהזכירה לו כיצד קיבל הצעות מגונות מנבנהויז במהלך שיעורים פרטיים בסטודיו. בהמשך, לאחר כמה שיחות טלפון עם מכרים – התברר להראל שהוא לא היה הנער היחידי ושאחד מהם אף קיבל תשלום עבור מפגשים שבועיים. ככל הנראה, הרוב המוחלט של קורבנותיו היו נערים, אך הראל סיפר שגם נערה אחת נכללה ברשימה. ובקיצור, פדופיל שכזה. לכאורה כמובן.
כבר לפני כחמש שנים הגיעו תלונות אל הנהלת בית הספר, המשטרה ומשרד החינוך. נבנהויז מצדו, עבר ללמד בטכניון תלמידים בגירים לשם שינוי. אך הנושא לא נחקר לעומק ומקרי ההטרדות שוב מוסמסו כיוון שחלה התיישנות על התלונות.
אפשר לדבר הרבה על ההתחמקויות הבירוקרטיות שהראל מביא בסוף הכתבה, מעין מצעד ליצני של סיבות שמאפשרות לתוקפים מינית להמשיך להסתובב עולם ולעשות ככל העולה על רוחם. לאנשים קשה מאוד להתלונן על תקיפות מיניות, על אחת כמה וכמה כשהם צעירים. וכשהם אוזרים אומץ, לעתים זה פשוט מאוחר מדי. אבל מה שבאמת מעניין יותר לדבר עליו, הוא למה גם גברים סוף סוף מעזים לדבר על תקיפות מיניות.
הרי ידוע שגם גברים (ובפרט ילדים ונערים) עוברים תקיפות מיניות. רק שמהם מצופה אף יותר לא לעשות מזה עניין. כי הרי הם לא היסטריים כמונו. לפעמים אפילו עושים בטענה הזו שימוש נגד הפמיניזים, למרות שברוב המקרים – גם כאן התוקפים הם גברים. הבעיה היא שעבור גברים, מדובר בטראומות מודחקות אפילו יותר מאשר אצל נשים. זה לא סתם, זהו חלק ממעגל הקסמים המגדרי - להיות ״גבר״ משמעו להיות קשוח וחזק, ולהודות שגבר אחר תקף אותך מינית זה בוודאי לא גברי. גם הראל החל לבדוק את הנושא בתזמון לא מקרי ודווקא בעקבות שיחה עם אישה על הנושא הבוער בעולם. בשורה התחתונה, ההצפה של סיפורי הפגיעות המיניות כלפי נשים מתחיל לסחוף גם גברים.
הסיפורים המצטברים האלה, מנשים ומגברים, מסמנים עוד סוג של מפנה במלחמה נגד תרבות האונס. וכן, מדובר בתרבות, זו אינה סתם מילת קוד שחוקה וריקה מתוכן, אלא תיאור מדויק להפליא של התופעה. המלחמה אינה נגד פושעים מטורפים שחוטפים נשים בסמטה חשוכה ואונסים אותן באכזריות עם סכין מוצמד לגרונן. כאלה תמיד יהיו, בדיוק כפי שהרצח לא יעלם מן העולם.
אבל תנועת metoo# מבקשת להעלות את המודעות כלפי המקרים שדווקא כן אפשר למנוע - ניצול יחסי מרות של גברים מבוגרים וחזקים, נגיעות בלתי רצויות במרחב הבילוי הלילי וכמובן הדייט רייפ הנודע לשמצה, שקורה בעיקר בגלל שטיפת מוח ארוכת שנים, שגרמה לגברים עצמם וגם לנשים להאמין שאת החשק המיני הגברי לא ניתן לרסן, ולכן לפעמים צריך פשוט לזרום איתו.
אבל מעבר להעלאת המודעות ליומיומיות של התופעה והשכיחות המזעזעת שלה - הנשים הרבות והגברים שמצטרפים אליהן ומדברים בקולם ובפנים חשופות עוזרים לצמצם את הבושה שלרוב מלווה לווידויים האלה. והנה שוב מעגל הקסמים - הבושה מקורה בתרבות האונס. כל עוד נמשיך להשפיל נשים שמקצינות את המיניות שלהן, הן יחשבו שהן נאנסו בגלל מה שלבשו או איך שהתנהגו. כל עוד נמשיך ללמד גברים שהם אמורים להיות חזקים, מאצ׳ואיסטים ואלימים, הם לא יעזו לספר שגם הם הותקפו.
אם לשפוט לפי התגובות הרבות לכל טקסט מהסוג הזה, התגובות למונולוג של הראל או אלה לחשיפת ההקלטה של יאיר נתניהו, יש עוד דרך ארוכה ללכת כדי להעלים את התפיסות האלה מהעולם. זה רק הגיוני, בכל זאת מדובר בתרבות וככזו - היא מופנמת היטב. ישנו עדיין נתח גדול מאוד מהאוכלוסיה שלא מבין מה הבעיה בהפעלת לחצים מיניים, שמאשים נשים כשתוקפים אותן או חושב שללכת לזונה זה בילוי לגיטימי. אגב, לחלק מהנתח הזה קוראים ינון מגל, ואולי הגיע הזמן שהראל, שהדעות שלו בנושאי מגדר דווקא נמצאות בצד השוויוני של המפה, יתן דין וחשבון על כך שהוא העסיק אותו.