בשנת 1973 נפטרה אמי מסרטן בגיל 48, והותירה אותי בעולם בגיל שבע עם אחות גדולה יותר בת 13 בשם פרידה שנולדה עם תסמונת דאון, ועם אחים ואחיות. אבא שלי לא החזיק מעמד לבד והתחתן עם אישה אחרת, שהגיעה מקיבוץ יחיעם וממנה לא נולדו לו ילדים. מגיל תשע ועד 13 סבלתי מאלימות פיזית מאבא שלי, שהיה ניצול שואה, ולא אהב שלא קראתי לאמי החורגת "אמא". אמי החורגת הייתה מזינה את אבא שלי בשקרים וגם ממנה חטפתי מכות, קללות ואיומים.
לאחר שהאחיות והאחים של אבא שלי לא עזרו לו בגידול ילדיו, הוא העביר את אחותי פרידה למוסד ולא הגיע לבקר אותה במשך שנים. אני ואחותי, בנות עשר בלבד, הועברנו לקיבוץ יחיעם. רצינו להישאר אבל לא קיבלו אותנו לקיבוץ, וחזרנו הביתה.
אחרי שעברתי הרבה מקרי אלימות בבית לא הגעתי ללימודים במשך כמה חודשים. המחנכת הפגישה אותי עם מנהלת בית הספר, ששאלה למה אני לא לומדת. הסברתי לה למה אני לא מגיעה ללימודים והראיתי לשתיהן את הסימנים הכחולים על הגוף שלי. בתגובה פנה אבא שלי ללשכת הסעד ואמר שאני ואחותי מקללות את אשתו, לא מסתדרות איתה והוא לא יכול לגדל אותנו כי הוא אלמן ונשוי בשנית.
כתוצאה מכך העבירו אותנו בגיל 13 לפנימייה במושב תקומה. אחותי הייתה מגיעה הביתה בשבתות ובחגים, אבל אבא שלי לא הסכים בשום אופן שאכנס לבית משפחתי במשך כל השנים האלה. בגיל 14 במהלך לימודיי בחטיבת הביניים במושב יצאתי לטיול שנתי בהר סדום עם כיתתי, במהלכו נפצעתי באורח קשה לאחר שנפלתי מחבלים תלויים מעל תהום. פוניתי לבית החולים כשאני מדממת וסובלת מכאבים. בבית החולים גילו ששתי חוליות בצווארי זזו ממקומן. נאלצתי לעבור ניתוח מסובך בראשי, שאחריו נקשרו אליו משקולות כדי לקבע את החוליות בצוואר. אבא שלי היה אמור לחתום על אישור לניתוח, אבל הסכים לכך רק אחרי שמנהלת הפנימייה ביקשה שיחתום על טופס הסכמה לניתוח. הוא אמר לי שאם אחרי הניתוח אהיה משותקת, הוא ישלח אותי למוסד שבו הייתה אחותי פרידה - אבל לא אמר איפה היא נמצאת.
את יום ההולדת חגגתי אז בבית החולים עם חברותיי מהפנימייה. לאחר שחרורי נאלצתי להשלים חומר לימודים של כמעט שנה. כשסיימתי את כיתה ח' עברתי לפנימייה אחרת, שבה לומדים מכיתה ט'. למדתי שם במשך שנה אופנה, גזירה ועוד, ויצרתי קשר טוב עם המנהלת ועם המורות. גרתי אצלן אצלן בסופ"שים ובחגים וטיפלתי בילדים שלהן. כך מימנתי ציוד ללימודים כמו שבלונות, חוטים, מחטים, בדים ואוכל למחייה.
בגיל 15 נודע לי שאמי החורגת גוססת. אף שהרביצה לי והסיתה בשקרים את אבא שלי, היה לי לב רחמן כלפיה. כשביקרתי אותה בבית החולים נתתי לה בושם יוקרתי שקיבלתי במתנה. לאחר שהיא נפטרה מנהלת הפנימייה עדכנה אותי על כך, ודאגה לקחת אותי עם הרכב שלה להלוויה שלה.
בגיל 16 עברתי לפנימייה אחרת שהייתה מיועדת לכיתות י"א-י"ב, ושם למדתי טבחות. בהמשך עברתי לתדמור בבית מלון בחיפה כדי ללמוד קונדיטוריה. שוב גרתי בבתים של נשות הצוות, טיפלתי בילדים שלהן תמורת תשלום. אבא שלי לא הכיר בי במשך כל התקופה הזאת, ורק בגיל 19 קיבלתי לראשונה את תעודת הזהות שלי. תמיד שרתי באירועים בבית הספר ובפנימיות, השתתפתי בהצגות והעברתי הרצאות ודרשות. כבר כשלמדתי בגן ילדים הספיקה אמא שלי לראות שירים שכתבתי ואמרתי לה שאני רוצה להיות זמרת.
אחרי הלימודים, בגיל 19, הכירה לי שדכנית מבני ברק גבר קצת מבוגר יותר ממני שאיתו התחתנתי. הנישואין לא הצליחו, וארבעה חודשים אחרי החתונה התגרשנו.
אחרי הגירושים לקחתי יוזמה וחזרתי לקריית גת. אבא שלי היה בהלם כשראה אותי לבושה יפה ומסודר. בהתחלה הוא לא זיהה אותי. הוא כעס עליי בגלל שהתגרשתי ואמר לי שאין לי למה להיכנס הביתה. לא ויתרתי וביקשתי לדעת היכן נמצאת אחותי פרידה, אבל הוא סירב לספר לי.
כשהייתי בת 20 הפגישה אותי אחותי יפה עם שכן שהיה גרוש עם ילד אחד וגדול ממני ב-20 שנה. אבא שלי לא נתן לי להישאר בביתו, ולכן עברתי לגור עם אותו הגבר למשך ארבע שנים. בשנת 1991 התחתנו, ובהתחלה הכול היה זהב. חשבתי שיהיו לי חיים יותר טובים איתו, שידאג לי ויפנק אותי, אבל חייתי חיי סבל.
ב-1992 חוויתי בבית החולים מוות קליני לאחר שבני היחיד מתן נולד. דיממתי לפני הלידה אבל לא היו לי צירים. בבית החולים השכיבו אותי במיטה כדי לבדוק את הדופק של העובר, ולחצו לי בכוח על הבטן כדי להוציא החוצה את העובר וגם את השלייה שהייתה מפורקת. כשהתעוררתי הייתה לידי אישה שניקתה אותי מכתמי הדם. היא נבהלה כשפקחתי את העיניים וקראה לרופאים ולאחיות. ביקשתי את הילד שלי מתן, שנולד יומיים לפני מתן תורה. הבטחתי לעצמי שלא אעזוב אותו ושאגדל אותו כל החיים.
כשבני מתן היה בן שבע הוא אמר: "אמא, אני לא רוצה את אבא בבית". בעקבות תלונות שלי במשטרה בעלי נעצר ונשלח לגמילה מאלכוהול. אני ומתן הגענו למצב של פת לחם. בעלי רצה לחזור הביתה ולבטל את צווי ההרחקה נגדו. הוא הבטיח שהוא השתנה. עשיתי טעות והכנסתי אותו הביתה. מאוחר יותר שוב התלוננתי ושוב הוא נעצר. בשנת 2002 התגרשתי ממנו. הוא נפטר בשנת 2013.
יום אחד//
אחרי הגירושים השניים גילה לי אבא שלי שאחותי פרידה נמצאת מאז ילדותה במוסד בדימונה. לפגישה המרגשת איתה הגעתי עם בני מתן, כשאני בת 37 ופרידה בת 42. היא מיד זיהתה אותי, חיבקה ונישקה אותי. במקום לבכות מהתרגשות התחלתי לשיר לה שיר שלי "שער הזהב". היא לא הכירה אותו אבל למרות זאת זמזמה אותו. הייתי מגיעה לבקר אותה מדי שבוע, וכך נפגשנו אחרי כל כל הרבה שנים של נתק.
פרידה נפטרה בגיל 51 בלבד. לאחר שהתעוורה בשתי עיניה היא החליקה באמבטיה. היא הועברה לטיפול נמרץ, חוברה למכונת הנשמה והורדמה. לא עזבתי לרגע את מיטתה בבית החולים. לאחר שהתחילה לנשום שוב בעצמה היא הועברה למחלקה נוירולוגית אחרת, ומשם לשיקום, שם נפטרה.
לפני שפרידה הלכה לעולמה קיבלתי ממנה נשיקה גדולה שמעולם לא קיבלתי, והיא מלווה אותי כל החיים. לא אשכח לעולם אותה לעולם, ואני מקדישה לה את כל השירים שאני כותבת, מלחינה ומקליטה. למען הנצחת זכרה אני הולכת לבתי חולים, מחלקת למאושפזים ממתקים שאני קונה מכספי, שרה בהתנדבות שירים שלי ומקבלת דברי תודה והערכה מהצוות הרפואי.
כשאבא שלי היה בן 80, הוא נפל במקלחת ושבר את האגן והסכים שאגיע לטפל בו. לקחתי יוזמה והחלטתי לגור עם הבן שלי בבית הוריי. למרות כל מה שעשה לי אבא שלי במשך השנים טיפלתי בו במצב הרפואי הקשה שבו הוא היה. בשנת 2008 נפטר אבא שלי, ואז התברר שהוא תרם את ביתו לאקי"ם כדי שיקימו בו מוסד קטן למי שנולדו עם תסמונת דאון, כמו אחותי פרידה. מדי שנה אני מדליקה נר לזכרו ביום פטירתו ושוטפת את מצבתו בבית העלמין.
ההשראה הכי גדולה שלי היא בני. כשהייתי בת 48, הגיל שבו נפטרה מסרטן אמי הביולוגית, הוא היה בן 20 בלבד וטיפל בי אחרי שחליתי בסרטן הרחם ועברתי ניתוח להסרת הרחם, החצוצרות והשחלות. הוא ממש ילד מלאך.
לפני כמה שנים התחלתי להקליט שירים שלי אצל מוזיקאי צעיר מקריית גת, שגם צילם קליפ לשיר הראשון שלי. לאחר ששלח לי את הקישור לסרטון שהועלה ליוטיוב, בכיתי ואמרתי לעצמי שזו ברכה שיצאה מהחושך אל האור. מישהו אחר לא היה שורד את החיים כמוני. למרבה המזל תמיד הייתי בסביבת אנשים שנתנו לי יד וכתף. המטרה של השירים שלי היא להעביר את כל מה שעברתי בחיים והם מתארים את כל מה שעברתי. המוזיקה והשירים שלי מרפאים אותי.