השנה האחרונה שעברה עליי הייתה פשוט וואו. אם אצטרך לסכם אותה בשני מובנים עיקריים, זו הייתה השנה בה הפכתי לעצמאית. ונגמלתי מקפה. שני הדברים האלו השפיעו רבות על היום יום שלי. בעיקר על שעות הבוקר.
אין ספק שזו הייתה השנה בה התחלתי להתמכר לפריצות גבולות ובחלומות הכי פרועים שלי - לא חשבתי שככה זה ייראה. כמו אחרונת הקלישאות, הפסקתי לפחד ופשוט התחלתי לעשות, לחטט ולחשוב מה לא עשיתי ומה אני ממש חייבת לעשות. זה לא חייב להיות גדול (מה זה בכלל גדול?) אלא דברים שפשוט הגיעה העת לבצע. בגדול אני די על זה, אבל אם תוכלו לעזור לי להגשים חלק מהדברים פה, אל תתביישו, זה לא טוב.
1. לאכול אפרסמון
לא יודעת איך קרה, אבל לא טעמתי אפרסמון בחיי. ולא שלא נתקלתי באפרסמונים סביבי, בכל זאת בתוך עמי אני חיה, אבל תמיד הייתה לי רתיעה כזו מהפרי, ששמועות רחוקות על זה שהוא יכול לגרום לבעיות מעיים כנראה השתרשו בתוכי והספיקו בשביל להרות שק של חרדות. היום אני מבינה שבכל הקשור לאפרסמונים, העולם מתחלק לשניים: תומכים מושבעים ומסתייגים קיצוניים. השנה אני הולכת לטעום אפרסמון, ד"ש ממחלקת גסטרו.
2. לעשות שפגט
כשהייתי קטנה התקבלתי אחרי מבדקים מפרכים לחוג בלט בקונסרבטוריון בכפר סבא. בואו נגיד שגם אז, כמו היום, היו כמה דברים שאני קצת יותר טובה בהם. קריירת הריקוד שלי לא המריאה אבל אני נותרתי עם תמונה נצחית בראש של אחת הבנות מכיתה ד', שפשוט התפרשה אול אובר בשפגט מושלם. פירואטים אני כבר לא עושה, אבל ליוגה דווקא חזרתי וגם שם, המורה היפה והמטורפת שלי החליקה לשפגט. אני מצדי, עוד מתחזקת מרחק קצר מהרצפה. אבל תקשיבו טוב: השנה אני הולכת לעשות שפגט.
3. לרכוב על אופניים חשמליים
אין ספק שהתאונה של שלומית מלכה הבהירה לי שעם הכלים האלו - קסדה היא הכרחית. אבל לא ממש ברור לי איך זה נע, אם צריך שיווי משקל ואם בכלל צריך לדווש. שאלוהים יעזור. אשמח לסיבוב.
4. לבקר בניו יורק
נכון שזה הכי אובייס, אבל איכשהו עדיין לא הצליח לקרות. זה לא שאני צרת אופקים, הרי הייתי בחצי עולם – אוסטרליה, ניו זילנד, מקסיקו, גוואטמלה, קנדה, כל אירופה כמעט כולל מחנות השמדה ובמדינת ליכטינשטיין (שבתור ילדה לא הבנתי איך זה שיש מדינה שנשמעת כמו שם משפחה). בניו יורק טרם. "את תמותי עליה", "את תשנאי אותה", "אין מצב שלא היית שם" – אז הדבר הזה הולך להיות מתוקן השנה. חכו לי, אני באה.
5. להוציא ספר ילדים
אז נכון שאת החלום הזה אני חולקת עם כל בן אדם שני במדינת ישראל ונראה כאילו כתיבת ספרי ילדים הפכה לספורט אולימפי, אבל מ'כפת לי. השנה אני הולכת לפרסם את הספר שלי. וגם את הרומן למבוגרים שממתין בסבלנות בדרך להוצאה. בשנה הבאה אני חותמת על הספרים שלי בניו יורק, ויהיה אפרסמון על השולחן, אחרי שהגעתי שם על האופניים החשמליים שלי. תבואו לבקר.
6. לגדל גינת בר
כן, כן, גם אני קראתי את האחרון של מאיר שלו. אלוהים, לא תיארתי לעצמי כמה אירוטי יכול להיות התיאור של זרע של פרח בר או כמה חמלה (כמעט בכיתי) מתעוררת כלפי צמחים שרק רוצים שנעזור להם להפיץ את עצמם כי הם חסרי יכולת תנועה ותלויים רק בנו. גאד. מעולם לא גידלתי כלום ולא חשבתי שזה מעניין אותי בכלל, אבל אחרי הספר הזה חייבת גינת בר.
7. לרקוד טנגו
בתקופה האחרונה זן המנגינה שמתנגנת אצלנו בריפיט במחשב אחרי הצהריים. הילדים הרימו גבה אומנם, אבל אז הצטרפו אליי במחול סוער ודרמטי. כמה יפה זה טנגו. זה מסעיר לי את הנשמה ואת הלב, מצית לי את הדימיון, פותח את הצ'קרות. זה עצמתי, ודרמטי, וכוחני, וחופר - כמעט כמוני. תקשיבו לזה שנייה - לא מטורף?
8. לטייל בסין
האמת שטיילתי לא מעט בסין בשבע השנים שלי באקדמיה – בעיקר בספריית סוראסקי, קומה שניה, כניסה ב'. למדתי על סין, לימדתי על סין, למדתי סינית, מנהגים, תרבות, חשיבה, פילוסופיה. אבל טרם ביקרתי שם. התלמידים שלי היו שואלים אותי כמה פעמים הייתי בסין, ואני הייתי עוברת נושא באלגנטיות. חולמת עלייך סין. על ההרים המעוגלים, הכפרים המתחבאים, הריח של הבמבוק והקליגרפיה המלטפת. נראה לי שלגמרי הגיע הזמן שניפגש.
9. לדובב סרט ילדים
או סדרה, גם הולך. האמת שפה ישנה הסתייגות קלה – כי אני חייבת להתוודות שאת זה דווקא עשיתי פעם. לא אצטנע ואספר שחטאתי קצת בדיבוב - ואם תהיתם של מי הקול המושלם בסדרה "דוקי ושפלוץ" ששודרה בפריים טיים (15:15) בערוץ הראשון ז"ל, אז מממ זו אני.
חברה שלי שעבדה בערוץ 1 הגשימה לי לרגע קל את החלום ואפילו פגשתי פעם אחת את יעקב אחימאיר במעלית, כשנסענו לאולפנים בירושלים (אלוהים, כמה הוא גבוה). הבלחתי גם באיזו הפקה של סדרה מצוירת שהצטרכו להקריא שם משהו בסינית ואפילו יש איזה 2 ספרים בספריה לעיוורים בהם מככבת, כן ניחשתם נכון, לא אחרת מאשר אני. אבל השנה ממש רוצה לדובב – אבל באמת, סדרה, סרט של דיסני. ווטאבר. קחו אותי, כדאי לכם.
10. להחליף גלגל
מכל החלומות האלה, את זה אני רוצה להגשים למרות שאני יודעת שכיף גדול לא הולך להיות. בחיים לא החלפתי גלגל ברכב. ברור לי שברגע שיהיה לי פנצ'ר הדבר הראשון שאני אעשה זה להתקשר לבעלי, שיתקשר לחברת ביטוח להפעיל את שירות הדרכים ויגרום לי לתהות למה בעצם לא התקשרתי אני אליהם בעצמי מלכתחילה. אבל אני ממש רוצה לדעת איך עושים את זה, פיזית, לדעת שאני יודעת. ואז להתקשר לשירות שיבואו.
11. לשיר קריוקי
לקחת את המיקרופון, לבחור שיר (איזה קשה זה, הא?) ופשוט לשיר מול קהל מריע. לא עשיתי את זה אף פעם. בא לי כבר לנסות.