רועי צ׳יקי ארד חוזר לפעילות תרבותית ומתחיל להופיע עם שיריו החדשים ״במעט המקומות שלא נכנעים לתרבות הביטול״. זהו ציטוט מתוך פוסט שכתב בתחילת החודש בעמוד הפייסבוק שלו, שבו הוא מתאר איך ״ליקק את פצעיו״ כשהיה במקסיקו והשתדל לא לשקוע במרירות גדולה.

למי שאינו זוכר, בספטמבר 2020 עלה תחקיר נגד ארד ב״מקום הכי חם בגיהנום״, שם הובאו שש עדויות לתקיפות מיניות שביצע מתחילת שנות האלפיים ועד 2015. מרבית התקיפות היו נגד קטינות, ומתואר שוב ושוב איך ארד וחבורתו היו מחפיצים נערות ונשים ומנצלים אותן להנאתם, ואיך ארד היה משדל את אותן נפגעות למין אוראלי ללא הבנתן, הכנתן, ובטח ללא בגרותן הרגשית המסוגלת לעכל את ההתרחשות. לאחר הפרסום, ארד נסע למקסיקו ופרש מתפקידיו ככתב ב״הארץ״ וכעורך מגזין ״מעין״. כיום נשמע שאת זמנו בגולה לא השקיע בחשבון נפש, אלא בבניית אנטגוניזם למי שבוחר לצודד במתלוננות נגדו ולהדירו מהשדה האמנותי.

אבל עבר זמן ונראה שהברנז׳ה התל אביבית מקבלת חזרה את ארד בידיים פתוחות, שכחה את מעשיו האיומים ומצדדת בתחושותיו ש״הרשימות השחורות הולכות ותופחות״ - כאילו אין לכך צידוק ובסיס. נראה שמי שהוא חלק מהסצנה ימשיך להיות חלק מהסצנה, גם כשמנערים את השטיח ומגלים את כל מה שטאטאו מתחתיו לאורך שנים.

 

 

אני מניחה שלא קשה להסיק שבעיניי אין לאיש מקום במרחב תרבותי. בטח לא לאדם שהתנצל באמירה כמו ״אני מבקש סליחה מכל אישה שהרגישה אי פעם שפגעתי בה״, ובכך מסיר מעצמו אחריות על נזקיו. התחושות הן של הנשים, האינטרפרטציה היא שלהן - ולא המעשים שלו. אדם כזה הוא אדם שלא לוקח אחריות ולא מפיק לקחים מפגיעותיו.

ואיפה האחריות של הקהל? והאם הברנז'ה מתייחסת באותו האופן למישהו מ"בחוץ"? מתברר שהיא שוכחת בקלות לאנשים כמוה. לאשכנזים, שמאלנים, משוררים שכתבו ב"הארץ" - הרבה יותר קל לה לסלוח.

אז למה להחרים הופעות של משה איבגי וללכת להופעות של רועי צ׳יקי ארד? וכמה קל לבוהמה לצאת בכל הזדמנות נגד אייל גולן? ושלא תבינו לא נכון. זה הדבר הנכון לעשות. אבל צריך לעשות את זה לכל מי שפגע, הטריד וניצל נשים - בלי שום הבדל. ומה צריך לעשות כדי לא לתת לאנשים כמו צ'יקי ארד מקום? התשובה היא פשוטה: להצביע ברגליים. לא להקטין ראש ולשתף פעולה כי ״זה מה שקורה״, לא להגיע לאירוע רק כי יש ״הייפ״ סביבו, אלא להפעיל שיקול דעת ולא לתמוך באומן נלוז, גם אם יש כאלה שמסיטים מבט ממעשיו.

מתי כן ניתן לסלוח? אולי כאשר האדם הפוגע מביע חרטה אמיתית ועושה צעדים לתיקון הנזקים. במקרה המדובר של רועי צ׳יקי ארד, זהו לא המקרה. ואולי בעצם היחידות שיכולות להחליט מתי אפשר לסלוח הן הקורבנות עצמן, אלא שהותקפו ונוצלו מינית. אלו שיצטרכו באמת ללקק את הפצעים, כנראה למשך כל חייהן.