השופטת מיכל אגמון גונן מבית המשפט המחוזי בתל אביב היא מופת לשיפוט אמיץ, בועט, שאינו נכנע לתכתיבי המערכת אלא מעצב פסיקות פורצות דרך ברוח מגילת זכויות האדם.
במקרה של סגירת מתחם המין בבורסה ברמת גן, נדרשה השופטת אגמון גונן לשאלה מינהלית שגרתית, לכאורה יבשה ומעייפת. לכאורה מדובר בעוד סכסוך בין ועדת תכנון של איזו עירייה לבין בעלי עסקים שמתנגדים לשינויים בתוכנית מתאר. זה יכל בקלות להפוך לפסק דין אנמי עם עוד מחלוקת על מי הזיז את הגבינה של השכן שלו.
רוב השופטים היו מסתפקים בפיהוק ארוך ופסק דין קצר יבשושי בסגנון ריקוד הואלס: שני צעדים קדימה אחד אחורה, הרבה מלל בלי שורת מחץ. לצערי, כבר התרגלנו לפסקי הדין המרבים במילים אך נטולי אמירה אמירה משנת מציאות. והנה מצאה השופטת אגמון גונן נמל מבטחים לעיגון ספינת זכויות הנשים.
בפסק הדין החדש אומרת השופטת כי אמנם לא מדובר בתיק העוסק בסוגיית תעשיית הזנות, שלפחות חלק מהיבטיה הם בלתי חוקיים. אך בכל זאת היא מנצלת את ההזדמנות השיפוטית שנקלעה לשולחנה וקובעת כי עיריית רמת גן צודקת כשהיא מסרבת לתת רישוי להמשך פעילות מועדוני הסקס במתחם הבורסה מאחר ולדעתה :״מדובר בפרקטיקות של ביזוי החפצת נשים ופגיעה בכבודן כבנות אנוש, שהדין כולו פועל למיגורן".
"במופעים אלו יש זיהוי בין חפצון נשים לבין גירוי מיני"
עוד נימקה השופטת את החלטתה לגבות את העירייה שרוצה לסלק מתחומה את מועדוני הזנות הפיפ-שואו והריקודים הארוטיים כך: "ההחפצה ככלל, ובמופעי חשפנות לצורך גירוי מיני בפרט, נובעת מהצגת האישה כפאסיבית, הנענית תמיד למין פי על דרישה, וייחוס אופי מיני לעצם ההחפצה של נשים. הגברים הבאים לצפות בחשפנות לצורך גירוי מיני, עושים זאת לצרכיהם המיניים שלהם, הם מתייחסים לנשים במקום ככלי להשגת מטרה שהיא חיצונית לאותן נשים, כנטולות קיום ומשמעות אנושיים כשלעצמן. הם אינם רואים בהן מטרה בפני עצמה ואינם דואגים לטובתן ולאושרן. במופעים אלו יש זיהוי בין חפצון נשים לבין גירוי מיני".
השופטת אגמון גונן הוסיפה: "קיימת טענה כי הנשים המופיעות אינן חשות מושפלות ואולי אף להיפך, בחרו בכך מרצונן החופשי. על כך יש להשיב כי כאשר התנהגויות מסוימות אינן נחוות כמשפילות, אך הן פוגעות בכבוד האדם, יש לאסור אותן כפוגעות בערכיה הבסיסיים של החברה. היינו, ניתן לקבוע כי פעילות או התנהגות מסוימת מחפיצה נשים ופוגעת בכבודן, גם אם הן עצמן אינן רואות זאת כך"
קביעותיה של השופטת אגמון גונן הן כמים קפואים ביום שרב מיוזע ולח- משב רוח האדם ומותרו מן הבהמה.קביעתה מזכירה לי את השופט העליון המנוח הנערץ מישאל חשין ז״ל אשר קבע בפסק דין תקדימי בפרשת חנוכוב (סחר בנשים). אז קבע השופט חשין ז"ל "כי אין נפקא מינה אם מדובר בשכירת גופה של אישה לשעה קלה או קנייתה לשנה שלמה, כל עיסקה בגופו של אדם כאילו היה חפץ היא אסורה".
״יש המוכרים או הקונים אדם להעסקתו בזנות - אלה הסוחרים בבני-אדם כמו היו שולחנות או כסאות או כבשים או מחשבים-נישאים - ויש המתווכים למכירתם או לקנייתם של בני-אדם להעסקתם בזנות", הוסיפו וחיזקו השופטים חשין, נאור וחיות ב בע"פ 7757/04 לאוניד בורשטיין נ. מדינת ישראל, "מיהם ומהם אותם מתווכים? מה מעשה יעשה אדם עד שיזכה לתואר המפוקפק של מתווך לסחר בבני-אדם לעיסוקם בזנות? ״
בדברים אלו בישרו שופטי העליון את פעמי בשורת פסק דינה הנוכחי של השופטת אגמון גונן, אשר מעלה את הדיון בסוגיה החוקתית של לגיטמיות תעשיית הזנות והמסחר בנשים למדרגה גבוהה יותר מאחר שהיא מיישמת את ההלכה שקבע העליון בסוגיות משפטיות המגיעות לפתחה, וכך ראוי להיות בנושא כה משמעותי לדמותה של החברה בה אנו חיים. דיון מעמיק לתוככי הסוגיה הכואבת, האכזרית, וגם אם זה קשה הוא נכון, וכפי שכבר נאמר :״צדק, צדק תרדוף״ .