בסוף השבוע פורסם ב"ישראל היום" ריאיון של אמילי עמרוסי עם ח"כ מרב מיכאלי (המחנה הציוני). במסגרת הראיון נשאלה מיכאלי על תוכניתה לחוקק חופשת לידה ארוכה ושיוויונית, ועל העלות הכספית של תוכנית זו. "איך אני אוהבת את הפנטזיות הנהדרות שלכם בשמאל", השיבה עמרוסי, "בסופו של דבר צריך לשאול מאיפה הכסף לתוכנית גרנדיוזית כזאת". על כך השיבה מיכאלי: "השאלה שלך מדגימה את עומק האילוף שעברת. למה צריך לעניין אותך מאיפה הכסף?".
על דבריה אלה של מיכאלי מלאה הרשת תגובות בוז ולעג. עמוד אחד תיאר באריכות את "מודל עץ הכסף" שמיכאלי כביכול מחזיקה בו, שלפיו "עץ של כסף גדל לו אי שם בירושלים, וכל מה שהממשלה צריכה לעשות זה להושיט יד ולקטוף". הוסיפו המבקרים וקבעו כי המודל הכלכלי של מיכאלי מבוסס על רגשות ולא על חשיבה לוגית, וכינו אותה ושכמותה "פיות טובות שהגיעו לעולם על מנת להפיץ טוב לב בכל מקום, כנגד ההיגיון של הכלכלנים...".
ענייני אינו בניתוח הסקסיזם הנידף מהטענות נגד מיכאלי, כי זה קל מדי. התפיסה שנשים הן רגשניות והיסטריות ועל כן לא יודעות לחשוב בהיגיון כמותנו, הכלכלנים הלוגיים וקרי הרוח, היא מגוחכת מכדי להעסיק אותנו - לבטח כאשר עומדות על הפרק שאלות מהותיות של חברה וכלכלה. העניין פה הוא במה שעמרוסי ועדר המלעיזים מפספסים כשהם מבטלים את ההצעות של מיכאלי ואחרים.
הביקורת מתמקדת בכך שבעולם הפנטזיות השמאלני יש כסף בלתי מוגבל ואפשר לחלק אותו לאילו מטרות יפות שרוצים. זה נחמד שלפחות יש הכרה מסוימת בכך שערכן הכלכלי של העבודות השקופות שמבצעות נשים בחברה, וחופשת לידה ארוכה ושוויונית להורים, הן מטרות יפות. אבל המבקרים מפספסים את המעבר הלוגי והמיידי שעושה מיכאלי באותו ראיון למפעל ההתנחלויות – משאבת הכסף הגדולה ביותר של ממשלת ישראל בעשורים האחרונים.
ההצעה לחופשת לידה ארוכה ושיוויונית, שעלותה בהערכה גסה כשני מיליארד שקל (בהנחה שכולם אכן מממשים את זכויותיהם, מה שרחוק מלהיות המצב הקיים), מהווה שינוי סדרי העדיפויות באופן דרמטי. היא לא מדמיינת שאין כסף בלתי מוגבל, היא פשוט אומרת – בזה צריך להשקיע כסף, ובמפעל ההתנחלויות לא. במחיר של כמה צוללות שאף אחד לא ביקש, היה אפשר להפוך את שוק העבודה הישראלי לשיוויוני יותר, ולצמצם את העוני והאבטלה בצורה משמעותית.
זה טיבן של תוכניות רדיקליות: הן לא מקבלות את הסטטוס-קוו של סדרי העדיפויות הלאומיים. הן קובעות במפורש שבסולם שקבעה הממשלה הנוכחית נשכחה מרבית האוכלוסייה - הנשים, העניים, הנכים, הערבים, הזקנים, ועוד. לפי התוכניות הרדיקליות השמאלניות שכל כך מעוררות בוז – עץ הכסף של ההתנחלויות הוא שיאפשר חלוקה צודקת של משאבים, לצמצום פערים ולחיים בכבוד של כלל האוכלוסייה בישראל. אז מה כל כך גס בזה? הרעיון הרדיקלי ששיוויון שווה לנו יותר מאדמה, למשל? או שהכרה בנטל הכלכלי שנשים נושאות על גבן חשובה לנו יותר מרהב צבאי?
קשה לדמיין את ישראל הופכת לשוודיה או לקנדה. אולי לא מספיק קר פה. אבל האחריות על נבחרות ונבחרי הציבור שלנו היא לשים על השולחן הצעות שמשנות את סדרי העדיפויות, באופן שמתקן עוולות והופך את החיים של כולנו לנסבלים הרבה יותר. הבוז כלפי הצעות כאלה מגיע מאנשים שהמצב הקיים נוח להם, ופוחדים משינויו. אלא שהמצב הקיים כבר לא ריאליסטי יותר, לא קל יותר ולא זול יותר. הוא מימוש של פנטזיות - פנטזיות מימין בלבד.
לגופו של עניין, חופשת לידה ארוכה ושוויונית היא חלק אחד בפאזל שלם של כלכלה שמכירה בתרומה של כולם, ומאפשרת לכל המשתתפות והמשתתפים בה לממש בשיוויוניות את זכותם היסודית לחיים בכבוד.
הכתבה נכתבה במקור ב-TheMarker.
קראו עוד: