שירה לייטנר, גיבורת ספרה הרביעי של לילך סיגן, "כפיות", היא אם יחידנית לילד בן 8 ואשת קריירה במדיה הטלוויזיונית, המנהלת את חייה בהצלחה על פי אמות המידה והנורמות החברתיות. יום אחד נכנס לחייה הזר המסתורי – מיכאל, שיודע המון פרטים על חייה. החיבור המיידי ביניהם גורר אותה למסע שבו היא תגלה לא מעט תובנות על עצמה ועל חייה. מסע השלת הקליפות של שירה, תיעוד חייה ושחזור עברה, מתועד בתיבת דואר אלקטרוני שהיא ומיכאל פותחים יחד, והופך למעין יומן זוגי. כמובן שבמהלך התהליך שירה ומיכאל מתאהבים, מה שרק הולך ומסבך את הסיפור.

"הספר הוא מעין עלילה רבת תהפוכות, אבל בסופו של דבר הוא מסע לגילוי עצמי ולהבנה מה זו באמת אישה חזקה מאחורי כל הדימויים", אומרת סיגן, "הגיבורה של הספר נאלצת לראשונה בחייה לא להאמין בכל הסממנים החיצוניים שהשיגה לעצמה, אלא להאמין בחוזק שלה מבפנים, היא מגלה דרך המסע הזה כמה שהאמונה שלה בעצמה מעורערת. הדרך שבה אנו מגדירים את המילה "כוח" בתקופה המודרנית גורמת לאנשים להיתלות בסממנים חיצוניים במקום לפתח את הפנימיות שלהם. יש משהו במסלול הזה, שבו אתה מתקדם ונוסע מהר, אבל באיזשהו שלב מגלה שאתה נוסע לשום מקום ושאתה אף פעם לא מתרצה, לא משנה כמה תשיג. אנחנו כלואים בהשוואות והגדרות, השגיות בלתי פוסקת, מתוך רצון לבנות זהות אבל בסופו של דבר אנחנו בונים זהות מזויפת".

איפה את פוגשת את עצמך בגיבורה ובעלילת הספר?

"אני מרגישה שבמידה מסוימת זה קרה לי, אלו החיים שחייתי. הלכתי אחרי דברים שנראו לי נכונים, ושנכון להשיג אותם. אני גם עדיין חיה את החיים האלה. ההוויה שלנו היא לחיות בקצוות, זה מתבטא באמצעי התקשורת כמו בריאליטי ובפרובוקציות של אורן חזן, טראמפ או מירי רגב. לא משנה מה אומרים עליך, העיקר שאומרים, ואתה יכול להיבנות מתקשורת שלילית - אלו החוקים של העולם החדש והכול נמדד על פיהם. יש לך הרבה לייקים? סימן שאתה "שווה", אבל מה משפיע באמת?

יש רגע בספר שמיכאל הגיבור אומר לשירה בשיחת אגב, שכבר לא עושים יותר סרטים מונומנטאליים כמו הספרים והסרטים שפעם שינו את העולם, היא אומרת שזה לא נכון אבל לא מצליחה לחשוב על דוגמא ליצירה עכשווית. היום כל עניין שעושים מיצירה תרבותית הוא חולף, וכל מה שנעשה הוא שטחי ולמען הרייטינג וגם לא באמת יכול להשפיע ולהיתפס. הכוח האמיתי נמצא בלפצח משהו אבל אנחנו לא מתעכבים".

איך נולד הסיפור?

"מהרבה צירופי מקרים. רציתי שלכל הפרטים הקטנים, כמו איזה ספר שירה קוראת בלילה לבנה, יהיה חיבור ומשמעות ושהבחירה לא תהיה סתמית, כמו שבחיים הכול מתחבר, ולכל דבר יש סיבה. הסיפור נקרא בקצב מהיר, כי רציתי שיהיה דומה לקצב של החיים ולמרוץ שלהם. השארתי פירורים שאם מתעכבים אפשר למצוא אותם אבל אפשר להבין את הסיפור גם בלי זה". 

לילך סיגן (צילום: יחסי ציבור)
עטיפת הספר "כפיות" | צילום: יחסי ציבור

מה שונה בכתיבה ובהתכווננות בין כתיבה עיתונאית לכתיבה ספרותית?

"יש משהו מאוד מושך בכתיבה עיתונאית, כי אדם שכותב רוצה שתוך זמן קצר של עבודה, הקהל יקרא אותו והוא יקבל פידבקים מיידים. כתיבה לספר היא שונה, את יוצאת למסע ואין לך מושג מתי זה ייגמר, ומה תמצאי בדרך, את לא תמיד יודעת על מה תכתבי אבל יש משהו שמסקרן אותך לצאת למסע הזה, אחרת אין בו טעם. אנשים משתנים במהלך הכתיבה, הם מבינים יותר דברים על העולם ועל מה שכתבו. אני מסיימת את הספר במקום אחר בחיים ממה שהיה כשהתחלתי איתו. אפשר לומר שזו עבודה שהפוכה לכללים שיש היום בכתיבה, ובכלל בקצב החיים".

איך את רואה את התופעה של רומנים הבנויים כחלופת הודעות ומיילים?
"היו לא מעט רומנים של התכתבות כמו :"קופסה שחורה" של עמוס עוז, וגם גרוסמן ויהודית קציר כתבו רומנים הבנויים ממכתבים. אבל הספר שלי שונה ואחר, ואני סבורה שלא היה ספר כזה. הקטע כאן הוא לא ההתכתבות, אלא תיעוד של תהליך. אמנם זה קורה בתיבת הדואר ויש לזה סיבה מסוימת ולא גימיק, ששירה מגלה אותה רק בסוף".

מתי התהווה הרעיון של כתיבה בדיאלוגים?

"ידעתי כבר מההתחלה שזה הולך להיות כך. מישהו סיפר לי שהייתה לו התכתבות סודית, והרעיון הזה הדליק אותי. זה כמו דירת מסתור בחלל הקיברנטי. הייתי בטוחה שהוא היה היחיד בעולם, אבל אחרי שהספר יצא, מדי פעם אני פוגשת אדם נוסף שמספר לי שגם הוא חווה את זה".

האם את מגדירה את הספר הזה כספר לנשים?

"בהחלט, הספר מדבר יותר לנשים, ולא רק בגלל שיש כאן גיבורה. בכלל, יש יותר נשים שקוראות ספרים, ואם גברים קוראים ספרים הם נמשכים למתח וביוגרפיות או ספרי עיון. הם מתעניינים פחות בז'אנרים של רומן ודרמה, לא רק בספרות אלא גם בטלוויזיה או בקולנוע. אבל הכי מחמיא לי שלא מעט גברים כתבו לי שהם אהבו את הספר והתחברו אליו".  

למה בחרת דווקא בדמות של אם חד הורית?

"אמנם אני נשואה ואם לשתי בנות, אך שירה מסמלת בעיניי דמות של מישהי שהגיעה רחוק על אף שהיא אם יחידנית, ואישה עצמאית שקשה לה להיות תלויה. אלו בעיניי נשים עם המון אומץ, אני לא יודעת אם לי היה אומץ לעשות זאת. אני מביטה בהערצה על נשים שמגדלות ילדים לבד מתוך בחירה, זו החלטה אמיצה ואני לא יודעת עד כמה מעריכים את זה".

מה נותן לך השראה?

"אני מאוד אוהבת לקרוא, יש תקופות שאני קוראת המון וכאלה שאני לא מסוגלת לקרוא בכלל, הסופר היחיד שנותן לי ממש השראה הוא הרוקי מוריקמי - הכותב הכי עמוק ועם הכי הרבה משמעות שיש היום. אבל השראה קיימת בכל מקום, כל דבר יכול לתת לי השראה היא עד כמה אני פתוחה לה".